ילד מתחצף
ילד מתחצףפנימה

לעתים אנחנו עלולים להיות מופתעים מהפראות שבה ילדינו מבטאים את כעסם.

חוצפה, קללות, צעקות, יידוי חפצים ומכות הן כמה מהדרכים שבהן ילדים משחררים את רגשותיהם העזים.

התנהגויות כאלה שכיחות אצל ילדים צעירים, וכרגיל אנו יכולים לצפות לכך שהם יגדלו וייפטרו מהן ככל שהם מתבגרים ונעשים מתונים ובוגרים יותר.

מה שמונח בבסיס התנהגויות אלה הוא תסכול, רגש בסיסי אצל כל יצור בעל מערכת לימבּית, אפילו אצל לטאה.

התסכול נכנס למערכת כשהחיים מעמתים אותנו עם חוסר תוחלת. דברים אינם מסתדרים כפי שאנו רוצים.

הדבר שהופך אותנו לייחודיים כבני אדם הוא הקורטקס, קליפת המוח, שגורמת לנו לתור אחר מישהו או משהו שנוכל להטיל עליו את האשמה והופכת את תסכולנו לכעס ולתוקפנות.

מוחו של ילדכם מתאים לפיתוח היכולת להסתגל לדברים שהוא אינו יכול לשנות.

במשך הזמן הוא צריך להיות מסוגל לראות את חוסר התוחלת ולהיעשות גמיש יותר, בעל שליטה עצמית רבה ומסוגל יותר לשלב את הרגשות והמחשבות שביכולתם למתן את תגובותיו.

אבל פיתוח מאפיינים אלה אינו בלתי נמנע. זה המקום שבו הורים ממלאים תפקיד עיקרי.

אחת המשימות שלנו כהורים היא לעזור לילדינו, אין אנו יכולים לעשות זאת בכך שנגיב על התנהגויות אלימות של הילד בדרך שמבטלת את התהליכים הטבעיים שמסייעים לילדים להתבגר.

כשהורה מגיב להתנהגותו של הילד בכעס, בעלבונות, באיומים, בהעמדה בפינה ובעונשים אחרים, אין זה מניב את התוצאות המתמשכות והיציבות שאנו כה כמהים לראות.    

כשילד מתבטא ומתנהג בתוקפנות, ייתכן שעליכם להמתין עד שהכעס הרותח שלכם-עצמכם נרגע.

עליכם להבחין בתסכול שלכם כדי לדעת אם יש בכם הסבלנות והחמלה הדרושות כדי להתקרב לילדכם ולהנחות אותו באמצעות אכזבה ועצבות, ולאו דווקא בהיגררות לתפקיד היריב שלו.

כשאתם עוזרים לילד להתמודד עם תסכולו, אתם נכנסים לריקוד עדין ואינטואיטיבי שמניע אותו מכעס אל עצבות בקשר לדברים שאינם מסתדרים כפי שהיה רוצה.

אתם נוגעים בכאבים הקטנים בחייו –

הוא הפסיד במשחק, הוא לא מקבל את הממתקים שרצה, חבריו לעגו לו, מורתו נזפה בו – ואתם עוזרים לו למצוא את דמעות העצבות שלו.

אתם מעבירים לו מסר בדבר הנוכחות האיתנה והחמלה שלכם, כך שהוא יכול לחוות הרגשה של פגיעוּת.

כך צומחת ההסתגלות, אשר מאפשרת לו להתמודד עם חוויות קשות של תסכול, ובמרוצת הזמן הוא יהיה מסוגל להתמודד עם רגשות עזים.

כשאנו רואים ילד שאי אפשר להביאו לידי דמעות, אנו יכולים לצפות לכך שנחזה במידה רבה של תסכול מקולקל שמצטבר בתוכו וימצא את דרכו החוצה בהתנהגות אלימה.

כהורים, וכן כמורים, גם אנו צריכים להגיע בנקל לדמעות בגלל רגשות הפגיעוּת שלנו כדי שתסכולינו לא יהפכו למקולקלים, תוקפניים ואלימים. ובעת שאנו ממשיכים לפתח את היכולת שלנו להסתגל, תהיה לנו יכולת גדולה יותר לעזור לילדינו לפתח את יכולתם הם.  


שושנה הימן
מנכ"ל לייף סנטר

פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'

לרכישת מנוי לחצי כאן