יד שרה, במימון העמותה הגרמנית "זיכרון, אחריות ועתיד (EVZ)" שמטרתה להנציח את זיכרון השואה ונוראות המשטר הנאצי, הקימה את פרויקט "תיעוד סיפורי חיים".
במסגרת הפרויקט נפגש מתנדב עם ניצול שואה פעם בשבוע, מאזין לו ומקליט את סיפור חייו. בחלק מהמקרים זו הפעם הראשונה בה המספר אוזר אומץ לספר אירועים וחוויות אותם הוא נצר בליבו עשרות שנים. לאחר כל המפגשים מתמללים את הראיונות המוקלטים ועורכים אותם לסיפור מעניין, רצוף, ורהוט, המסודר לפי תקופות ונושאים. אחר כך מצרפים לסיפור הכתוב צילומים ומסמכים שונים בעלי ערך למספר, והמוסיפים עומק, עושר, משמעות ומוחשיות לסיפור כולו. בסופו של התהליך, הסיפור מודפס ונכרך.
התוצאה המתקבלת מחממת את הלב, מביאה עמה אושר רב וחשיבותה רבה למספר, לבני משפחתו ומכריו ולמתנדבים השונים שהיו מעורבים בתהליך ההוצאה לאור. השירות מפיג בדידות, מחדד זיכרון, מעצים, מאפשר השלמה לאירועים מהעבר ומחבר בין דורות. הסיפור משמש הנחלה לדורות הבאים ובבוא היום מצבה לראש המשפחה ולאירועים והחוויות אותם הוא עבר. עותק ממנו נשלח ליד ושם.
הפרויקט עצמו, על כל שלביו, מבוצע ע"י מאות מתנדבים הפזורים בכל רחבי הארץ. בתיעוד סיפורי חיים מתנדבים מראיינים ומתעדים, משכתבים, עורכים לשוניים, גרפיקאים ומנהלי בתי דפוס. במסגרת הפרוייקט כבר נכתבו קרוב ל-1000 סיפורי חיים של ניצולי שואה.
צבי זילברברג, יליד סטאשוב שבפולין, תושב קרית שמואל היום, סיפר למתנדב משה גן את מאורעות השואה אותן עבר. את הסיפור הוא מגולל על פני 20 עמודים.להלן קטעים מסיפורו באדיבות 'יד שרה':
"... המלחמה פרצה בשנת 1939 . הגרמנים רק נכנסו לעיר וכבר ירו והרגו בנו. באו לעירנו כ- 200 אנשי ‘אס אס’. היה צריך לכלכל אותם, לספק להם אוכל ולינה. הם היו הולכים מבית לבית ולוקחים ומעמיסים הכול על המכוניות שלהם.
אחרי שבוע הפכנו כולנו עניים. מי שנשארו לו בבית מצרכי אוכל היה בר-מזל, מי שלא נשארו בביתו מצרכי אוכל היה אומלל. לא היה ממה להתפרנס בעיר. לאבא שלי – ראובן נחום חיים, היה אח בשצ’וצין, בגליציה, מעבר לנהר הוויסלה. אבא היה סוחר מלידה, והוא התחיל לנסוע לשצ’וצין ברכבת כדי לקנות כל מיני סחורות שהזדמן לו לקנותם ולמכור אותם בעירנו יותר ביוקר.
לאבא היה מראה יהודי, עם זקן. יום אחד, בשובו משצ’וצין ברכבת תפסו בו שני גרמנים וזרקו אותו מהרכבת הדוהרת. לפנות בוקר למחרת הוא הגיע הביתה חבול ופצוע. הוא נאלץ לשכב. הוא כבר לא היה יכול להמשיך בעיסוק הזה, אך פרנסה צריכים. מאז התחלתי למלא את מקומו. נהייתי המפרנס של המשפחה בנסיעות האלה במקום אבא...
.... כדי להימנע בשובי ברכבת מהיתקלות בנערים הגויים האלה, החלטתי לקפוץ מהרכבת באמצע הנסיעה, לפני שהיא מגיעה לתחנה בעת שהיא עוברת בדרכה בעיקול הפסים מסביב להר ומאיטה את מהלכה, וזאת כדי להגיע משם לתחנת הרכבת ברגל. טעיתי במקום הקפיצה. היה לי מזל והטעות הזאת הצילה אותי ממוות. קפצתי מהרכבת כקילומטר וחצי לפני התחנה. הלכתי ברגל לכיוון התחנה. כשהתקרבתי ראיתי שעומדים למטה אנשי גסטפו. אלה אף יותר גרועים מאנשי ה’אס אס’. ראיתי שהם יורים והורגים אחד אחד את עשרות היהודים שהגיעו באותה רכבת שנסעתי בה ושקפצתי ממנה...
הגיע זמן חיסול הגטו ביום ראשון 7 בנובמבר 1942 . ברגע האחרון ההורים שלי דחפו אותי לתוך מחנה העבודה של היהודים הקבועים בעבודה בכביש ואני בתוכם. בנס ניצלתי. המפקד הגרמני נתן למנהל החברה אישור להשאיר 150 יהודים כדי להמשיך לעבוד בתיקון הכביש. אנחנו הנשארים היינו כל היום בעבודה. למחרת בבוקר אנשי האס אס הוציאו את כל יהודי העיר למרכז העיר בצעקות ‘ראוס ראוס’ והובילו אותם להשמדה. כמעט גם אנחנו העובדים שאושרו להמשיך לעבוד בכביש היינו ביניהם. כשחזרנו הביתה בערב, חיכה לנו גיהינום. באותו זמן היו הגרמנים מסביב באים לבתים לגנוב ולרצוח. אני אומר, שאף אחד לא יעבור את מה שעברנו. בשעות היום זה עוד היה חצי צרה. בלילה היה גיהנום עלי אדמות. הגרמנים והפולנים שחיו בסביבה היו מכים אותנו מכות נמרצות. כעבור חצי שנה הועברנו לסקרז’יסקו קמיינה במרכז פולין, הגהינום עלי אדמות...
הגהינום במקום הזה היה כל כך גדול שפעם אחת כשהובאו מאות יהודים לשם, טרנספורט ממיידנק וטרנספורט נוסף מטרבלינקה, הם נדהמו מהתנאים התת-אנושיים שהיו שם, אפילו לא הספיקו להסביר להם שאסור בלילה לפתוח את הדלת של הצריף ומי שעשה כן מיד ירו בו, במרכז הצריף היה דלי ושם עשו את הצרכים, אפילו במיידנק וטרבלינקה לא היה איסור כזה, עד כדי כך היה הגהינום במקום. עבדנו שש עשרה שעות ביום. קיבלנו לאכול קילו לחם לעשרים איש. הלחם היה אפוי מתפוחי אדמה מקולקלים. כשהייתי נוגע בלחם הזה היה נמעך ‘קוועץ’.
לחלק את הלחם הזה לעשרים מנות היה ‘אמנות’. היו מריבות “קיבלתי יותר קטן, קיבלת יותר גדול”... המרק היה מים מעופשים. בכלל אנשים שנחלשו היו מיועדים לחיסול. הבורות היו מוכנים. ביום מסוים בכל שבוע היו מעבירים ומחסלים אותם, יורים בהם. היו אנשים שהיו כל כך רעבים כשעברו ליד המטבח הם קפצו מהמכונית ותפסו כמה שיכלו על אף שידעו שימותו, ובלבד שלא ימותו רעבים. אדם שלא היה שם לא יכול לתפוס ולהבין את זה. האנשים היו ירוקים או צהובים מהצבע של החומרים הכימיים שעבדו בהם. לא היו אנשים שנשארו עם צבע עורם הטבעי. כאמור, עבדו בשני סוגי חומרים. מי שעבד בזה לא יכול היה להחזיק מעמד....
המלחמה הסתיימה. באה לביקור משלחת של הצלב האדום הבינלאומי. היה ביניהם רופא צ’כי שדיבר קצת פולנית. הסתכל עלי, שאל איך קוראים לך. טוב ויפה. שקלו אותי, שקלתי 34 קילו, רק עצמות יבשות. הסתכל עלי. אמר: “אתה תתגבר ותבריא אבל לא יהיו לך ילדים”. הוא טעה, הוא רופא- לא נביא. הוא היה נביא שקר. ב”ה, יש לי שלושה ילדים, תשעה נכדים ושבעה נינים כן ירבו"