הניחו לפופקורן לנפשו

"חוק הפופקורן" שאושר סופית בשבוע שבעבר, הוא דוגמה טובה, לדעת בלוגר הבית של המדור הכלכלי, לעיוות שבהתערבות מלאכותית בשוק.

אמיר וייטמן , כ"ט באייר תשע"ד

הנייחלו לפופקורן. אילוסטרציה
הנייחלו לפופקורן. אילוסטרציה
צילום: פלאש 90

לפני כארבע שנים פרסמתי מאמר שהתנגד להצעת החוק שמטרתה הייתה להגביל את מחירי המוצרים הנמכרים במזנונים של בתי הקולנוע. הצעת החוק הפכה לחוק, בגרסה מרוככת, שבוע שעבר.

"חוק הפופקורן" מבטל את הזכות של בעלי מקומות בילוי לאסור את הכניסה עם אוכל ושתייה. יהיה מותר להביא אוכל ושתיה מהבית כל עוד הם נמכרים במזנון המקומי.

כפי שהשר בנט כתב בעמוד הפייסבוק שלו, "יפסיקו לעשוק אותנו", משום שתיווצר תחרות על קהל הלקוחות, שלא ייאלצו לקנות במקום.

ההסתייגות הראשונה מן החוק עקרונית: נבחרי הציבור צריכים להפסיק להתערב כל הזמן בדרך בה עסקים מתנהלים. אף אחד לא כופה על מישהו ללכת לבית קולנוע. אם תנאי המקום לא נראים למישהו, שלא ייכנס לשם. אני בעצמי לא הייתי בבית קולנוע מאז 1998, ולא קרה לי דבר. במדינה חופשית, המדינה לא מכתיבה לעסקים מה לעשות על כל צעד ושעל.

בנוסף, איך בדיוק ניתן לאכוף את החוק? בגלל שהחוק אומר שאנשים יוכלו להביא רק אוכל שנמכר במזנון, האם יתחילו לבדוק את האוכל בתיקי הלקוחות בכניסה על מנת לוודא שהוא תואם לתפריט המזנון? האבסורד זועק לשמיים.

בנט מדבר על שבירת מונופול, אבל "מונופול" הוא בית עסק שלא ניתן להתחרות איתו מכח חוק. ברגע שניתן להתחרות באופן חוקי עם מישהו אחר, אין מונופול. יש אמנם כמובן מצבים של עסקים דומיננטיים מאוד, אך בתנאי שוק תחרותיים, חברות לא מצליחות בדרך כלל לשמור על מעמדן לאורך הרבה זמן ללא הגנת החוק.

בוודאי שבתחום בתי הקולנוע, אין מונופול. כל אחד רשאי לפתוח בית קולנוע ואכן ישנם רשתות בתי קולנוע שונים בישראל. אם השרות של בית קולנוע לא מתאים ללקוח, יתכבד נא אותו לקוח ללכת לבית קולנוע אחר.

"חוק הפופקורן" מהווה דוגמה לכך שחקיקה פולשנית המונעת מכוונות טובות מולידה לתוצאות לא רצויות. המחירים המופקעים שבתי הקולנוע לוקחים על שירותים נלווים כמו אוכל מאפשרים למכור את השרות הבסיסי של עצם הכניסה לבית הקולנוע במחיר סביר יותר. קוראים לזה "תמחור דיפרנציאלי".

הכלכלן טים הרפורד הסביר את התופעה הזאת בצורה יפה, פשוטה ונגישה בספרו רב-המכר "הכלכלן הסמוי". למעשה, זאת הדרך של השוק לקחת יותר כסף מן העשירים ובכך לסבסד מוצרים ללקוחות היותר עניים. הרעיון הוא שיש לקוחות עם תקציב יותר גדול מאשר לקוחות אחרים למוצרים ושירותים שונים. עסק יכול להציע לכולם מוצר בסיס במחיר שפוי יחסית משום שהוא לוקח על מוצרי פרמיום מרווח הרבה יותר גדול.

הרפורד נותן בספרו למשל את הדוגמה של מיקרוסופט, שמוכרת את הגרסה המקצועית של "חלונות" במחיר הרבה יותר גבוה מאשר את הגרסה המיועדת לציבור, למרות שעלות הייצור זהה, זאת משום שעסקים יכולים להרשות לעצמם להוציא יותר כסף. במילים אחרות, העסקים מסבסדים את הציבור הרחב.

עד עכשיו, לקוחות בעלי אמצעים יכלו להוציא יותר כסף על חווית השרות הכוללת אוכל ושתייה, ואפשרו בכך ללקוחות בעלי אמצעים דלים יותר ליהנות לפחות מסרט טוב. ברגע שיכולת התמחור הדיפרנציאלי של העסקים נפגעת, לא תהיה ברירה לבעלי מקומות הבילוי אלא להעלות את מחירי הכניסה למקום.

כמובן שמי שייפגע מן החוק הזה יהיו הלקוחות בעלי האמצעים המצומצמים יותר, שחלקם ייאלצו לוותר על סרט בבית הקולנוע ולהסתפק במשהו אחר.

לאחר כניסת החוק לתוקף, אם מחירי הסרטים יעלו, אל תבואו בתלונות לבתי הקולנוע אלא תשתדלו להיזכר במאמר הזה ותפנו אצבע מאשימה לכנסת.