כשהפופוליזם מעוות את השיפוט המוסרי

בלוגר הבית של המדור הכלכלי הגיע עם משפחתו ל"פסטיבל הדובדבנים" שהתקיים בראש צורים וחזר מזועזע מהתנהגותם של מבקרים רבים.

אמיר וייטמן , י"ד בסיון תשע"ד

עונת הדובדבן
עונת הדובדבן
יחצ גוש עציון

יצאנו שבוע שעבר מחג השבועות, בו זכינו לקבל את התורה.

מעניין שלעומת שני החגים האחרים, סוכות ופסח, שיש להן מצווה מיוחדת, הסוכה והמצות, לחג השבועות אין מצווה מיוחדת. הוסיפו לה כל מיני מנהגים, כמו אכילת מאכלי חלב או תיקון ליל שבועות, אבל כמובן שאין אלו בגדר של מצווה. פה, העניין הוא התורה עצמה.

מה שמסמל את זה יותר מכל הוא העובדה שבתפילת הבוקר של החג אנחנו קוראים את עשרת הדיברות, שנחשבות במידה רבה כלב ליבה של התורה. ובין השאר, אנחנו לומדים בחלק הזה של התורה על הציווי "לא תגנוב". הציווי הזה כל כך מרכזי וחשוב ביחסים בין בני האדם שהוא גם נמנה על שבעה מצוות בני נוח.

זה נראה לנו פשוט, כמובן, אבל מהי "גניבה"? מה ההבדל בין מצב של "גניבה" למצב של "לא גניבה"? בלי להיכנס לפלפול הלכתי או חוקי ולסייג מעט את הדברים כראוי, ניתן לסכם בפשטות שבאופן עקרוני, ההבדל נעוץ במתן ההסכמה של מי שנפרד מכספו ומעביר אותו למישהו אחר.

ובכן, למשל, עסק אשר גובה תשלום עבור שרות או מוצר, כאשר הדברים נעשים כמובן בצורה שקופה, בהסכמת הלקוח וללא רמאות, אינו גונב. לצורך הדיון, נשים את נושא ההונאה בצד, זה דיון הלכתי סבוך וגם ככה מדובר בנושא שולי יחסית לעולם העסקים באופן כללי, אליבא דכולי עלמא.

לעומת זאת, עסק אשר גובה עבור שרות או מוצר מחיר שהלקוח לא הסכים לשלם עשה מעשה גניבה או לכל הפחות קרוב לזה. כמו כן, לקוח אשר נכנס לעסק ונהנה ממנו ללא תשלום, כנגד רצון בעלי העסק, עשה אף הוא מעשה גניבה או קרוב אליו.

לכאורה, כל זה פשוט ומובן לכל, אבל המציאות היום-יומית מסובכת יותר.

מבחינה השקפתית, כפי שהארכתי במאמר הקודם שלי על חוק הפופקורן, נבחרינו נותנים לעצמם דרור להגדיר עבור העסק מהו השרות שניתן לתת, איזה שרות הלקוח חייב לקבל, כמה מותר לשלם, ועוד. מלבד הבעיה הזאת, האווירה הציבורית בישראל כיום הינה כזאת שעסק חשוד באופן מיידי וכל הזמן שומעים על עסקים, כביכול, ש"שודדים" או "עושקים" את לקוחותיהם, בלי כמובן שיהיה לזה כל סימוכין למעט תחושות בטן, מה שנותן לגיטימציה בפועל לציבור להשיב מלחמה שערה ולגנוב את העושקים.

דוגמה קיצונית של התופעה הזאת נראתה לאחרונה בוונצואלה, מדינה סוציאליסטית אדוקה פושטת רגל, כמובן, בה הנשיא באוקטובר האחרון נתן צו שמאפשר ל"עם" לקחת מחנויות מוצרי חשמל ב"מחיר הוגן", מה שהוביל כמובן לסצנות של שוד לאור יום עם אזרחים רבים שנכנסו לחנויות ופשוט לקחו את המוצרים מעל המדפים במחירים המגוחכים שהממשלה כפתה על העסקים.

בדוגמאות פחות קיצוניות, ההשקפה הזאת גורמת לאנשים לזלזל בבעלי עסקים ולראות את רכושם, העסק, כמקור לניצול, ומכאן הדרך קצרה להצדקת גניבת בעלי העסקים על רקע אידאולוגי. במילים אחרות, אנשים יכולים לגנוב וגם להרגיש טוב עם עצמם, משום שהם "הקרבנות", "החלשים", ובעל העסק הוא "העושק", "החזק", ולהצדיק כל גחמה משום שהיא אנטי-עסקית, כלומר כביכול "חברתית", בלי להבין שעסקים הם ספקי השירותים שלנו כציבור ופגיעה בהם היא פגיעה הן בתעסוקה והן ברמת השירותים שאנחנו מקבלים כצרכנים.

הנה עכשיו דוגמה ישראלית. ביום ששי האחרון, לקחתי את משפחתי ל"פסטיבל הדובדבנים" שהתקיים בראש צורים, בגוש עציון. אירוע נחמד בהחלט בו כולם יכולים להשתתף בקטיף דובדבנים. עלות הכניסה הייתה 30 ₪ לכל אדם מעל לגיל 3 והיה מותר לאכול כפי יכולתך במקום. מי שרצה לקחת דובדבנים הביתה התבקש לקנות קופסה במחיר של 12 ₪. לכל הדעות, מדובר בבילוי יקר, בעיקר למשפחות גדולות, אבל מצד שני המקום הוא פרטי ומי שלא רוצה לשלם לא חייב לבוא לאירוע. צוין בפירוש בכניסת המקום שאין לקחת דובדבנים מחוץ למקום בקופסאות שאינן עומדות למכירה.

רוב הציבור היה דתי, עם מיעוט חילוני ומיעוט חרדי, ורובם היו מתנחלים. בקיצור, אנ"ש. על כן, ובפרט כאשר האירוע התקיים רק יומיים לאחר חג שבועות בו קראנו על "לא תגנוב", הייתי מצפה לצייתנות להוראות המקום מצד הציבור.

לצערי הרב, המציאות הייתה עגומה למדי: אנשים רבים מאוד הגיעו למקום עם קופסאות מן הבית ומילאו אותן, בניגוד גמור להוראות בעלי המקום ובלי לשלם, מתוך חשש כבד של גניבה של ממש, וכל זה בגלל כמה שקלים.

איך נאמר את הדברים בצורה עדינה? אני מאוד כועס.

אני יכול לנסות ללמד זכות ולהגיד (וזה נכון) שהשילוט לא היה מספיק ברור ושניתן היה להיכנס למתחם או לקטוף דובדבנים בלי לשים לב להוראות, אבל כמות האנשים שפשוט צפצפו על ההוראות מקשה מאוד על ההסבר הזה. סביר להניח באמת שמספר אנשים לא שמו לב בתום לב, אבל יש גבול לכל דבר.

נראה לי שאנשים רבים פשוט חשבו שזה יקר מידי ושלא בא להם לשלם. אז איך הם הרשו לעצמם להיכנס בכל זאת? בגלל אותה השקפה מעוותת ועקומה שרואה בעסקים "עושקים" ונותנת לציבור להאמין שזה בסדר ליהנות בלי לשלם את מה שבעל המקום רואה לנכון.

במילים אחרות, אני לא חושב שאנשים שנכנסו בלי לשלם או קטפו דובדבנים עשו זאת מתוך הכרה מלאה שהם גונבים. הם פשוט תרצו את עצמם על ידי זה ש"זה יקר", ו"זה עושק". כמובן שכתוצאה מן ההתנהגות העבריינית הזאת, המטעים התרוקנו במהירות והיה צריך ללכת למטעים מרוחקים יותר כדי לקטוף דובדבנים.

אשתי, שהייתה עם התינוק שלי עם העגלה, נאלצה לוותר כליל על חווית הקטיף, וברור לי כשמש שמארגני האירוע ראו את הנולד והעלו מראש את המחיר כדי לתמחר את היקפי הגניבה ההמונית.

במילים אחרות, האנשים הישרים שילמו יקר את הכניסה ואת הקטיף כדי לסבסד את הגנבים. אבל זאת רק הבעיה הקטנה. הבעיה היותר גדולה היא שיש אנשים, ומסתבר, גם אנשים דתיים, שלא רואים בעיה מוסרית בשימוש בשירותים של עסק בניגוד לרצון בעליו.

היות שלא סביר להאמין שכל כך הרבה אנשים היו עושים את אותו הדבר לאנשים פרטיים אחרים, אני טוען שהתופעה הפסולה הזאת היא תוצאה ישירה של הפופוליזם הרווח בארץ סביב הנושא העסקים, והשיח המקומם שמובילים אנשי ציבור מסוימים, כולל בציבור הדתי, לבושתנו ולחרפתנו.

אמנם עוד לא אלול והימים הנוראים, אבל נדמה לי שיש לכולנו על מה להכות על חטא ולשוב בתשובה.