לפני מספר ימים התקשר אלי אבא דואג (כל המקרה מוצג בשינוי פרטים כמובן), ואמר שהבן שלו, בן 11 , מוכרח לבוא אלי לטיפול- אבל דחוף. הכי דחוף שרק אפשר. הסברתי לו שכרגע אני בחופשת לידה, ולא אוכל לקבל אותו בדחיפות, והוספתי בדרך אגב, כי באופן כללי בגיל הזה, תפקיד גדול בדרך לשינוי אצל הילד טמון דווקא בעבודה ובשינוי אצל ההורים.
האב לא ממש הבין את דבריי, וניסה להסביר לי בהרחבה את מצבו של הילד. "הוא מציק לכולם, לא מקשיב, עושה בעיות, רב עם האחים שלו, כל הזמן צריך לכעוס ולהעניש אותו, פשוט ילד בעייתי, כבר אין לנו כוחות אליו!".
הקשבתי לתיאור של האב המתוסכל, ואמרתי לו, שמכיוון שאינני יכולה לקבל אותם כעת לטיפול, אתן לו טיפ קטן, שיהיה בינתיים. "בכל ערב, תשבו אתה ואשתך בנחת, ותעלו יחד דברים טובים וחיוביים אודות הילד, אפילו זיכרונות יפים מהעבר", הוספתי. בקושי הצלחתי לסיים את המשפט, והאב נאנח ואמר: "זה יהיה מאוד קשה. האמת היא, שאני לא מסוגל לראות בו שום דבר טוב".
עכשיו היה תורי להיאנח. "אם אתם לא מצליחים לראות בו שום דבר טוב? מאיפה ילמד הילד לראות על עצמו דברים טובים?" שאלתי את האב בכנות.
אינני באה חלילה לשפוט אף אחד. בסך הכל כולנו בני אדם, וילד שמתנהג בצורה שלילית כל כך עלול לעיתים לבלבל ולהתיש גם אותנו. יתרה מכך, מציאות זו יכולה לגרום לנו לשכוח שהוא בסך הכל ילד- שזקוק ותלוי בנו, ההורים.
אך חשוב שנזכור, ילד לומד להכיר את עצמו- דרכנו. אמנם כל ילד נולד עם נטיות מסוימות מולדות, אך לנו ההורים ישנו תפקיד מרכזי על האופן והדרך שבה הוא ינווט ויוציא אל הפועל נטיות ותכונות אלו. ילד מפתח את הדימוי העצמי שלו בעיקר דרך התחושות והמסרים שהוא מקבל מהסביבה, ובעיקר מהוריו ומשפחתו.
כך גם מתעצבת התנהגותו. כמו גלגל שחוזר על עצמו בהתאם לתגובות שלנו ההורים. למשל: הילד מתנהג לא יפה. אנחנו גוערים וכועסים. הילד נחלש. שוב מתנהג לא יפה. אנחנו כבר מתוסכלים ממנו. כועסים ומענישים. הילד שוב עושה מעשה שלילי. ואנחנו כבר ממש חסרי אונים מולו. מתעצבנים ומאוכזבים. הילד מתחיל להאמין שבאמת כבר אין לו סיכוי שהוריו אי פעם ישמחו בו. כתוצאה מכך, שוב הוא מייצר התנהגות שלילית.... אנחנו כבר לא מצליחים למצוא בו טוב. והוא כבר לא מוצא שום דבר טוב בעצמו.
התפקיד המרכזי שלנו הינו - לעצור את הגלגל.
זה לא קל. אבל השינוי תלוי הרבה- בנו. ככל שאנו נשדר לילד תסכול, ייאוש, קושי ואכזבה ממנו- אנו בונים לו דימוי עצמי של ילד מאכזב, מתסכל, קשה ואולי גם חסר סיכוי. הילד, שערכו יורד בעיני עצמו, ממשיך בהתנהגותו, ומנסה "להוכיח" (באופן לא מודע) שהדימוי שבנינו עבורו, הוא אכן אמיתי.
אך אם ננסה לעשות את ההפך. להראות לילד (ולעצמנו) את הטוב שבו. לספק לו הזדמנויות של הצלחה. לשדר לו אהבה. ואמון. להקדיש לו זמן אישי - חיובי. לשקף לו שוב ושוב את הכוחות הטובים שלו. בעז"ה נסלול את הדרך לשינוי. הגישה שלנו כלפיו, היא המפתח לשינוי.
כאשר אין לנו את הכוח להאמין בו ולראות את הטוב שבו - סביר כי יהיה לו קשה עד מאוד (ובטח בגיל 11) למצוא את הטוב הזה בעצמו. הילדים שלנו זקוקים לנו יותר מכל. הם לומדים להאמין בעצמם (או לא), לאהוב או לא לאהוב, להעריך את עצמם (או לא), דרכנו. ילד שגדל בידיעה ובתחושה שהוריו רואים ומאמינים בכוחותיו וביכולותיו החיוביות, יגדל להיות בעז"ה אדם שיאמין בעצמו, עם עוצמה פנימית ובריאות נפשית חזקה יותר.
בסוף השיחה איחלתי לאבא שבעז"ה עוד ירוו ממנו הרבה נחת. האב הדואב אמר לי חלושות: "נחת? ממנו? זה נשמע לי כל כך רחוק מהמציאות. אבל הלוואי...".
הנחת יכולה להיות דווקא קרובה- אם ניתן לה אפשרות להיכנס. כשהתפיסה שלנו לגבי הילד משתנה לטובה- אנו פותחים את הדלת לשינוי. כשאנו מצליחים לעצום עיניים ולדמיין את הנחת, ההצלחה, הטוב, הכוח, האור שבו- אנו מאפשרים בכך, בעז"ה לבנות אותו מחדש.
האמון שאנו מעניקים לילדנו, הינו תחושה חיובית חזקה ומקיפה מעבר לכל נפילה זו או אחרת. נתינת אמון הינה מעבר למצב "השכלי", המציאותי. זוהי ראיה רחבה וכוללנית שמעצימה את הילד ונותנת לו כוח להמשיך לגדול ולנסות.
פעמים רבות נדמה לנו כי האמון שלנו תלוי במציאות הנוכחית: אם ישתדל או אם יתנהג יפה - אז נאמין בו. אך אמון אמיתי הוא- אמון עכשיו. עכשיו הילד שלי הוא טוב, יכול ומסוגל. כעת.
והכי חשוב הוא לזכור, כי מאחורי הילד "הבעייתי" מסתתר לו הילד המתוק, החיובי והטוב שזקוק וצמא עד מאוד לאהבה ולאמון שלנו.
זוהי השליחות שלנו כהורים. וזהו סוד השינוי.
אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מחברת הספר "אוצרות פנימיים"- מודעות עצמית יהודית. מנחת סדנאות ומרצה. קליניקה בירושלים וביד בנימין. לתגובות: [email protected]