על חרדות של ילדים בעידן המודרני
במאבק על ארצנו התרגלנו לשמוע כבר עשרות שנים את הדיווחים על "נפגעי חרדה". כשמשווים את הנפגעים הללו לנפגעי גוף ולהרוגים ח"ו, אנו וודאי מודים לה' על מה שיש ועל החיים שנמשכו. יחד עם זאת, אין להקל ראש בכלל באותו נפגע חרדה הפצוע בנפשו גם אם גופו שלם ובריא.
העובדה שאנו למודי מלחמות ופיגועים מהווה בשבילנו יתרון יחסי בכל הידע הרפואי והטיפולי המצטבר זה עשרות שנים, וביכולת של החברה בישראל להתרגל למראות הנוראים ולבנות חוסן נפשי ועמידה איתנה כחברה וכיחידים. אך יחד עם זאת, החרדה היא לא תמיד כמו אותן השריטות והפציעות שעם הזמן מתרפאות ונעלמות.
"ויחנו בחרדה" - אז מהי בעצם חרדה?
לפחד ישנן כמה מילים נרדפות המציינות מצבים שונים כגון: חרדה, פוביה ופאניקה. אם ננסה להבחין בין הפחד לחרדה, נוכל לומר שהפחד הוא מדבר מוגדר וברור ותכליתו להגיע להתמודדות על סמך שיקול דעת הגיוני. למשל, אזעקת "צבע אדום" נשמעת בחלל האוויר. הפחד יגרום לך לריכוז מאמץ חשיבתי וגופני במטרה להגיע כמה שיותר מהר למרחב מוגן. החרדה לעומת הפחד, אינה עוסקת בפתרון אלא בבעיה ובדוגמא שלנו: עיסוק אובססיבי בשאלות כגון, מה יכולה הרקטה לעשות לי במידה ותפגע בי, מה יהיה איתי, איך זה ישפיע עלי בעתיד וכו'. כלומר, אוסף של מחשבות פסימיות שאינן מקדמות כלל.
אין לחרדה מונופול על ילדים ומתבגרים בלבד בשל מצבם הנפשי העדין בין כה וכה. החרדה קיימת בכל הגילאים ללא הבדל. שמעתי ממטפל מסוים על לקוח, מנכ"ל חברה גדולה, בעל חרדה מקופסאות שימורים של מלפפונים חמוצים... הוא נושא אותה כבר עשרות שנים מאז היה ילד וניסה לטפס לארון להוריד מצרך אחר. שימורי המלפפונים נפלו עליו ופצעו אותו ומאז הוא לא חבר שלהם. החדרה גורמת לו להימנע מאירועים חברתיים שיש בהם אפילו חשש קל למפגש עם קופסה מסוג זה. נער עם חרדה חברתית שנמצא בטיפולי, חי תחת חשש מתמיד שמא קורה עכשיו אירוע חברתי שהוא לא הוזמן אליו. לכן, הוא צמוד לסלולרי שלו בדריכות כדי לבדוק כל הזמן מה קורה עם החברים.
במילים אחרות, החרדה גורמת לצמצום האפשרויות ומרחב המחייה של הלוקה בה, ויש לה מרכיבים פיזיולוגיים (דופק מואץ, נשימה מהירה והזעה), רגשיים (תחושת איום, מועקה ודאגה) ומחשבתיים (מחשבות פסימיות על מה שעומד להתרחש).
החרדה היא תחושת איום בהיעדר סכנה ממשית או פיזית. אבותינו חיו תחת איומים קיומיים מרגע לידתם. היו אלו פגעי טבע שלא ידעו אז כיצד להתמודד איתם, חיות טורפות ושודדי דרכים וספינות שנכחדו מזמן מהעולם התרבותי. במצבים מעין אלו החרדה מובנת לחלוטין, כשלהקת הזאבים יכולה להמתין לך ממש מחוץ לבית.
אנו לעומת זאת, חווים חרדות סביב נושאים שאינם מאיימים על עצם קיומנו למשל, שיחה עם הבוס, טסט נהיגה, מה יחשבו ומה יגידו עליי במפגש החברתי. המכנה המשותף לכל אלו הוא הישגיות ומקום חברתי המאפיינים כל כך את החברה המערבית. גם בתי הספר אינם חפים מאווירת הלחץ וההישגיות. משחר ינקותם נכנסים הילדים הרכים למערכת רוויית דרישות לימודיות וחברתיות ואין פלא שאנשי מקצוע מגדירים את התקופה כ"עידן החרדה".
"וייסעו מחרדה" – אז מה ניתן לעשות?
כיום, כשדין נצרים כדין תל אביב וכמעט כל מקום בארץ מטווח בירי רקטות, יש לקחת בחשבון שבשנת הלימודים הקרובה יצטרפו ילדים רבים למעגל החרדה.
הדוגמא האישית של המבוגר מול מצבי לחץ משפיעה ישירות על הילד שלומד ממנו כיצד לנהוג במצבי החיים השונים. הורים, מורים וגננות המשדרים שליטה ורוגע במצב הנוכחי עוזרים לילדים שתחת חסותם להתמודד טוב יותר. אחת הגננות מהדרום כתבה שיר העוסק בהליכה למרחב המוגן, ובשעת אזעקה היא שרה אותו עם ילדי הגן בדרכם למקלט. הילדים עושים את הנדרש מתוך רוגע ואפילו שמחה.
הפחד הטבעי והבריא מפני איום הרקטות עלול להתעצם לכדי חרדה אם לא נאפשר לילדינו לאוורר את רגשותיהם בקשר למצב. החשיבה שעדיף לא לדבר על זה בבחינת "אל תעירו ואל תעוררו" מניחה שהילדים לא יודעים מה קורה ואין צורך לחשוף אותם לעניין. אך מה לעשות ובעידן שלנו כשכל הרחוב מעודכן מידי דקה במבזק גם הילדים שומעים ומבינים הכל ולא תמיד יש להם כלים להכיל את המצב ולבטא את רגשותיהם.
כדי שלא תישארו עם תשובות לקוניות על שאלתכם "איך אתם מרגישים?" מומלץ להגיע לעניין בצורה עקיפה. לאחר שעדכנתם אותם במצב על פי הכלל של "תוכן תואם גיל" וכמובן שמעתם מהם מה הם שמעו, הגיע הזמן לחלק היצירתי. אפשרו לילדים מרחב פתוח ומוגן של יצירה. למשל, בקשו מהם לצייר את המצב ופתחו שיח דרך הציור. גם משחק עם בובות אפשרי בהחלט. שאלו את הילד מה חושבים ואומרים העצמים והדמויות על הדף (הבית, העץ הילד וכו') ומה הם מרגישים. תנו לילד לייעץ לבובה או לדמות בציור כיצד להרגיש יותר ביטחון, כיצד לשמוח ואיך להגיב נוכח המצב.
אפשרות נוספת הלקוחה מעולם הCBT תאפשר לילד להחליף את המחשבות הפסימיות שלו במחשבות חיוביות ומחזקות. למשל, במקום "אוף, בגלל המלחמה הזו לא יצאנו לנופש המשפחתי שתכננו" ניתן לומר "הייתי מעדיף שנצא לנופש המשפחתי אך אני מבין שאי אפשר עכשיו. אנסה ליהנות עם החברים בשכונה". ואם מדובר במחשבות חרדתיות אז במקום "הרקטות בטח יפגעו בי" נגיד "אני לא קורא עתידות ואני יכול לעזור לעצמי על ידי כניסה למרחב מוגן" או "רוב מוחלט של האנשים לא נפגעים מהרקטות".
שאלו את הילד כיצד הוא יכול לתרום למצב. הפכו את הילד מנתמך לתומך. העלו כמה אפשרויות יחד איתו כמו להתפלל, להתחזק באהבת חבר לכיתה להכין חבילות לחיילים, ואף לבקר את הפצועים בבתי החולים. מניסיוני, החיילים מאד שמחים על כל ביקור כזה!