גוש קטיף
גוש קטיףפלאש 90

אני מקיצה משנתי מבוהלת, מנסה להבין איפה אני. רעש מחריש אוזניים של אזעקה - צריך להיכנס לממ"ד ומיד.

באחת אני חוזרת להווה ונזכרת כי הקצתי מחלום שמחזיר אותי במנהרת הזמן תשע שנים לאחור. ובחלומי אני יושבת בשעות אחר הצהריים בחצר ביתי, בגינה הטבולה ירוק, בפינה נעימה ומוצלת תחת מכנף נאה הסוכך על הדשא. ילדיי משכשכים בבריכה בחצר, שכנות מתקבצות לכוס קפה.

רוח קרירה נושבת ויש תחושה נעימה. אך המציאות טופחת על פניי. הקצתי מחלום מתוק למציאות אחרת - מלחמה. זו כבר המלחמה השלישית מאז פינו אותי מביתי, בית צנוע וקט עם גינה ירוקה.

לרגע אני נזכרת בימים אחרים ורחוקים, עת נאבקנו על הבית. באחד הימים הגיעו קבוצת מילואימניקים להסביר, לדבר ולשכנע בכך שהמהלך של הפינוי נכון וטוב לעם ישראל. הטיעון הכי משכנע היה שעדיף לנו להיפטר משלטון על עם שלא רוצה את שלטוננו, פשוט לצאת מעזה, לסגור את השער על סוגר ובריח, ולא תהיה לנו יותר אחריות על העם הזה. הם, הערבים, יבנו להם מדינה בעזה, יפתחו כלכלה, תיירות ותעסוקה. ואנחנו לא נצטרך לאבד חיילים.

ניסיתי להסביר שזה לא ייתכן, הרי הם עובדים ומתפרנסים אצלנו. ישראל מספקת להם חשמל, מים וציוד. אז איך נסגור את השער וזהו? ועוד חשבתי, שעד היום אנחנו שימשנו בעל כורחנו כחיץ וכמגן על עם ישראל מהפיגועים באזור עזה. ספגנו אלפי טילים והרגשנו איך ה' מלמעלה שומר עלינו ודואג שכל טיל שנופל מונח ברכות מבלי לפגוע בגוף.

אמרתי למילואימניקים שאם יפנו אותנו מגוש קטיף הטילים ייפלו על נתיבות, שדרות, אשקלון ואשדוד. לא האמנתי שהמחשבות האלה יהפכו כה מהר למציאות.

ביום י"ג באב תשס"ה דפקו על דלת ביתי חיילי מדינת ישראל ופינו אותי ואת בני משפחתי מביתי, ממבצרי. באותו רגע הגיע כתב טלוויזיה ושאל אותי: "מה יש לך לומר?" השבתי לו: "הדבר שהכי עצוב לי הוא שחיילי מדינת ישראל שאמורים להגן עליי מפנים אותי מביתי, ובחאן יונס מעבר לדיונה יש מי שצוהל ורוקד על הגגות".

יצאנו מעזה וזמן קצר בלבד לאחר הפינוי החלו לירות עלינו משם טילים. אפילו אני לא דמיינתי שגשם הטילים יגיע עד תל אביב וחיפה ושמדינה שלמה תהיה תחת מתקפה. בעזה, חאן יונס וג'בליה טרחו ובנו, אך לא ערים יפות וכלכלה, אלא ערים ומחילות מתחת לפני האדמה, שכל מטרתן פגיעה בתושבי מדינת ישראל.

רציתי להאמין, הלוואי שלא הייתי מקיצה מהחלום. הלוואי שהייתי יושבת עכשיו בחצר ביתי בנווה דקלים בנחת עם בני משפחתי. אני כל כך מתגעגעת הביתה.

אני מקווה שיום אחד זה יקרה. מקווה שיבוא יום ואשוב לביתי שאבד.

הכותבת היא תושבת נווה דקלים לשעבר [email protected]