לא עוצרות באדום
לא עוצרות באדוםפנימה, יח"צ

ביום שבישר את בואו של הקיץ נסענו במרחבים האינסופיים של הנגב, סמוך לגבול עזה, ולמרות שהמרחק הוא רק שעתיים מביתנו, הרגשתי כמו בקצה העולם.

בתוך שכונת הקרוואנים של גרעין שובה יש תחושה של נווה מדבר שוקק חיים וצבע. ילדים רצים יחפים בשבילים, אימהות יושבות יחד ב"זוּלוֹת" שיצרו לעצמן בפתח הבית, גינות ירק מעוררות קנאה, תרנגולות ועיזים. הצפיפות הרבה שבה הם חיים, הקרוואנים הקטנים, המרחק מבני המשפחה, איום הרקטות והחום המדברי לא ניכרים על פניהם של תושבי שובה, שעסוקים בעשייה ובמילוי חייהם בתוכן ובמשמעות.

בלילה קיצי אני מכנסת לאחד הבתים שלוש מנשות הקהילה לריאיון קבוצתי. דנה, מורה למחול, במקור מנתניה, מציעה שנעצור בדרך בצרכנייה השכונתית שלה ושל בעלה. בפינה חשוכה מאחורי ביתם ניצב לו טיפי (אוהל אינדיאני) ובתוכו מסודרים במעגל בקופסאות הטמונות באדמה, על מנת לשמור על הקור, פירות יבשים ומצרכים אורגניים אחרים. בכניסה לטיפי יש דף ועט, וכל מי שקונה משהו רושם זאת בעצמו.

לשיחה מצטרפת אסתר לחמן, במקור מכפר עציון. אישה רבת כישרונות ופעלים שעושה הכול עם הוד של מלכות. פגשתי אותה לראשונה לפני כמה שנים בסדנה של מלאכות יד לילדים. היא שוחחה איתנו על מלאכות המשכן ולמדנו ליצור מלֶבֶד חיפושיות וקיפודים.

כיום אסתר היא אם לארבעה ומנהלת עם בעלה איתי-יוסף את 'ערוגות'. העסק החל כבית מלאכה משפחתי לייצור קוסמטיקה אורגנית טבעית, וכיום 'ערוגות' היא חברת קוסמטיקה מהמובילות בארץ. פרט לכך היא מרצה בכל רחבי הארץ על ניקוי הבית מרעלים ומעבירה קורסים לרוקחות טבעית.

אחרונה חביבה מצטרפת מעיין, הומיאופתית ורפלקסולוגית מנוסה, שמתארת עצמה כמי שהגיעה לשובה בטעות (מתברר שיש כאן לא מעט כאלו) כשבאה לבקר את אחיה ("שמאז עזב") והתאהבה באנשים ובמקום.

תולדות שובה מתחילות דווקא בירושלים, לפני כשש שנים, כשאסתר ואיתי-יוסף לחמן הפכו הורים לשיוויתי-אברהם בזמן שחיו בלב ירושלים. בעקבות לידת בנם הבכור הבינו השניים שאת החלום הישן שהיה להם לחיות בחוות בודדים יצטרכו לגנוז, מאחר שיחד עם שיוויתי נולד הצורך בקהילה.

כך החלה המשפחה החדשה לנדוד מקהילה לקהילה, בעיקר באזור גוש עציון. אסתר למדה קורסים בצמחי מרפא והחלה להתנסות ברוקחות, איתי-יוסף למד בישיבה ואל שיוויתי הצטרפה גם עטרת פז.

"כעבור כמה שנים הרגשנו שלא מצאנו את מקומנו. האמונה שלנו באקטיביזם חברתי ובחיים אקולוגיים כמעט לא באה לידי ביטוי בקהילות שבהן חיינו. מאידך, הרגשנו שאיפה שכן יש אקטיביזם ומודעות לסביבה אין חיים קהילתיים. ערב אחד איתי התיישב והחל לכתוב את החזון לקהילה שהיה רוצה לחיות בה. בעיני רוחו הוא ראה קהילה שמחברת בין תורה לחיי מעשה", אסתר נזכרת במה שנראה אז כחלום באספמיא, ומודה שלא ייחסה לו חשיבות רבה.

אל איתי חברו שניים מחבריו, אהרון אריאל וצבי שני. יחד הם עיבדו את החזון והחלו לחפש עוד משפחות להגשמת החלום של גרעין חסידי-אקולוגי-ארץ ישראלי. "בשלב הזה גרנו בבת עין. היה לי טוב לחזור לגוש עציון, ואיתי הבטיח לי שרק אם יהיו שתים עשרה משפחות נעבור. באותו זמן היו רק ארבעה משפחות ולא האמנתי שזה יגדל".

לעומת אשתו, שמגדירה עצמה "לא אשת חזון", איתי-יוסף האמין שאין דבר העומד בפני הרצון. כך החל להעביר חוגי בית ברחבי הארץ, ויחד עם חבריו החל לחפש בגליל ובנגב אדמה להתיישבות. בהתחלה בדקו מושב בגלבוע, אבל אז הנשים הציבו את התנאי שלהן: מקום שיהיה במרחק של שעה בלבד מירושלים. כך, בהשגחה, התגלגלו למקום שאיש מהם לא שמע עליו בעבר, מושב רדום בנגב הצפון-מערבי שנוסד על ידי עולים מטריפולי בראשית שנות החמישים.

הבחירה להשתלב בתוך מושב קיים עם אוכלוסייה בראש אחר מכם היא מורכבת. איך מצד אחד מצליחים להשפיע ולחדש, ובו זמנית לא מייצרים נבדלות או תחושת עליונות כלפי המקומיים?

"ה' זרע אותנו בתוך מושב עם אנשים שונים שהיו פה הרבה לפנינו, עמךָ ישראל. כל הזמן יש לנו מראה שמשקפת לנו איפה אנחנו ביחס לאחרים. הילדים גדלים ורואים גוונים שונים של האוכלוסייה הישראלית, כך שזה יוצר חיכוך בריא בעיניי", אומרת דנה.

אבל למרות האופטימיות הזהירה של דנה והשאיפה לטוב, בפועל המציאות לא תמיד פשוטה. "היו מפגשים קשים, תגרת מכות אפילו, בין בני המושב ובני גרעין", אומרת מעיין.

"אני שגדלתי בהתנחלות דתית-ציונית חייתי בסוג של בועה, זה כמו ראש שמופרד מהגוף. כאן יש חיבור בין אנשים שונים, והחיים מחייבים אותנו להיפגש עם השונות לעומק ולמצוא את הדרך להתחבר. זה עניין של שנים למצוא תדר של שיח ואמון. זה כור היתוך שבו לומדים לכבד את הרצון של כל אחד", היא מציגה את הדברים כפי שהם.

שנה לאחר מבצע עופרת יצוקה, בימים שקטים יחסית, עלו על הקרקע שבע משפחות ראשונות שהצטופפו בקרוואנים של 57 מ"ר. מאז מספר המשפחות בגרעין רק הולך וגדל משנה לשנה (כיום הוא עומד על עשרים ושש משפחות), וכל הזמן מגיעים עוד ועוד אנשים שבודקים את האפשרות להצטרף.

למרות החזון החסידי-אקולוגי, משפחות הגרעין מייצגות גם זרמים ותפיסות אחרות ביהדות. חלקן מבתים דתיים-לאומיים, חלקן מהתנחלויות, בחלקן יש בעלי תשובה יוצאי הודו ובחלקן פעילי תנועות שמאל. בין חברי הגרעין יש רופאים אלטרנטיביים, עובדות סוציאליות, עורך דין, אנשי מחשב, מורות לתנועה ולאמנות ועוד.

מה בכל זאת מאחד אתכם, ואיך מסתדרים עם השונות התפיסתית וההלכתית?

"מה שמאחד אותנו הוא היכולת והרצון להכיל זה את זה וליצור יחד משהו. זה מאוד ברור לכולנו כמה בריא המגוון, כמה זה בונה אותנו. למרות האתגר שבזה, אנחנו לומדות להקשיב ולכבד דעות אחרות משלנו. כל אחד עושה בביתו מה שהוא רוצה, אין התערבות בחיי הפרט. אנחנו מאמינות שכשכל אחת מונחת על מקומה ומביאה לידי ביטוי את מי שהיא באמת, אז משהו טוב ייווצר מחיבור הכוחות שיזינו זה את זה", משתפת מעיין.

"זה שיעור אדיר בעשיית שלום. ברגע שיש כוחות מגוונים שמשתפים פעולה - יש ברכה ושפע לכולם. ברגע שאחד מנסה למעוך את השני אין ברכה. אלו אדוות שמשפיעות על הכול ועל כולם. אנחנו חווים זאת כל הזמן", אסתר מציינת.

חסידות ארץ ישראלית

הנוף האנושי הייחודי שקיים בגרעין שובה יוצר שילוב בין חיפוש ורצון לאותנטיות דתית ובין יציבות הלכתית ומסורת. מה שמעורר את השאלה איך ניתן לקיים את שני הקטבים יחד בלי דמותו של רב.

לא חסרה לכן הנהגה רוחנית?

"זאת שאלה שמלווה אותי כל הזמן", אומרת אסתר, "לכל משפחה יש רב, רק הרעיון היה לא להגיע למקום מוכן שיש רב אחד. זה מאפשר לכל משפחה להמשיך לשמור על הדרך הייחודית שלה. זה מאפשר לגברים לימוד פורה שאינו מובל מכיוון מאוד מסוים, אלא יש בו ביטוי לקולות שונים".

"יש רב של המושב שהוא כתובת לשאלות הלכתיות. מבחינה רוחנית ייתכן שיבוא יום ויהיה רב, אבל בעיניי זה תהליך שיצמח מלמטה", מוסיפה דנה.

נשות קהילת שובה שונות כל כך אחת מרעותה. למרות השוני הקשר המיוחד ביניהן בא לידי ביטוי בין היתר במגוון הפעילויות היצירתיות, השיח והלימוד שהן יוצרות לעצמן. הן לומדות עם מורות מבחוץ והקימו בית מדרש יוצר. מדי שבת אחת הנשים מעבירה שיעור בנושא הקרוב ללבה בדשא הסמוך לגן השעשועים - הילדים משחקים והן לומדות תורה. כעת הן מתכננות לקיים בכל ראש חודש ערב של מעגלי שירה ותפילה.

"אני חושבת שהמיקום שלנו נותן הרבה השראה. השקט שיש פה מאפשר לי לשמוע את עצמי מדויק יותר. גם הילדים מכריחים אותי לדייק, לדעת מה אני רוצה", מספרת אסתר. לאחרונה יצרה אסתר מיזם חדש שנקרא 'עטופה'. מדובר בעסק שנולד מתוך צורך להפריח את השממה הכלכלית של נשים יוצרות שמתגוררות בעוטף עזה, "להקים שכינה מעפרה", כלשונה.

אסתר, שבקושי הספיקה לנוח מאז הלידה האחרונה, כבר החלה לפנות לאמניות שונות באזור, ויחד הן יוצרות סלי מתנה שמשווקים ברחבי הארץ לקבוצות שרוצות לתמוך בעסקים קטנים. "בסל יש מוצרים של קוסמטיקה אורגנית, עבודה של צורפת, קרמיקאית, מעצבת טקסטיל ועוד. החלטתי לקחת את מה שנראה כחיסרון - עסקים קטנים של נשים בעוטף עזה – ולהפוך אותו ליתרון".

איפה הייתן רוצות לראות את עצמכן בעוד עשר שנים?

"הייתי רוצה שפשוט תהיה ברכה בקיום שלנו פה. לראות את השלום שלי עם עצמי, בתוך הבית, עם הנשים בגרעין, ואולי אפילו לשלב ב'עטופה' נשים מעזה. לחיות עם עיניים פנימיות שממוקדות אל המהות. לעשות שלום, לחיות בהשלמה עם החלקים השונים שבנו ועם השונות שמחוצה לנו", אומרת אסתר.

צבע אדום, צבע אדום.

בעוד אסתר מדברת על השלום, באופן אירוני, יוצא כרוז ובו קול אישה שמודיעה בטון רגוע להפליא שוב ושוב על אזעקת צבע אדום.

נשימתי נעתקת. אני רצה אל החדר שבו ילדיי ישנים בשלווה, ומוצאת את עצמי באחד הרגעים הקשים שחוויתי בחיים. 

פתאום מחלחלת לתוכי ההבנה שיש לי רגעים ספורים להחליט איזה ילד להרים ולקחת קודם לממ"ד, בידיעה שהשניות הספורות שעומדות לרשותי יספיקו לקחת רק אחד מהם.

זו הרגשה נוראית. עוד יותר נוראית המחשבה על האימהות שעוברות את זה מדי יום. הלחץ האיום, הפחד, הדאגה לקטנים.

שבע שניות עברו עד שנשמעה נפילת רקטה, ואני עדיין לא הגעתי לממ"ד.

הכתבה המלאה פורסמה באב תשע"ג

לרכישת מנוי לפנימה לחצו כאן