חופשה עם מחשבה
חופשה עם מחשבהבאדיבות פורטל 'נופשים'

אז זהו. עוד חופש גדול ומלחמתי מסתיים לו. אנחת הרווחה הכללית שמהדהדת בחלל האוויר בראשון בספטמבר קצת פחות כללית השנה: בבתים של נשות צו שמונה, שהיו צריכות לדאוג לבעל, לדרישות הבוס ולילדים המשועממים, האנחה רמה במיוחד. בחלק מיישובי הדרום היא כנראה לא נשמעת בכלל, ולא בגלל האזעקות, אלא בגלל שבינתיים החבר'ה לא חוזרים לשום מקום.

אצלנו, קצת לא נעים, אבל ברוך ה', החיים מתנהלים פחות או יותר כרגיל (למרות שאני פוחדת לדבר. בפעם האחרונה שכתבתי שלא היו אצלנו אזעקות, חטפנו אחת בדיוק אחרי כן. מישהו קורא אותי בעזה?). אני מוצאת את עצמי בסוף החופש מסתכלת לאחור, חושבת כמה דברים תכננתי ולא עשיתי, כמה שעות התבזבזו מול מסכים מרקדים וכמה זמן איכות החמצתי - ונחמץ לי קצת הלב. למה העברנו שוב קיץ מרוח שכזה? אז נכון, זה לא בדיוק שלא עשינו כלום, ואפילו למאמץ המלחמתי קצת תרמנו פה ושם, אבל יכולנו בהחלט להפיק מהשבועות הארוכים האלה הרבה יותר. נתתי לימים להתגלגל מעצמם... חבל שלא לקחתי יותר לתשומת לבי את המלצות הכתבת בעיתון הנשים לחשוב ולתכנן את החופשה מראש.

בכלל, מדהים מה שקצת מחשבה יכולה לעשות. או חוסר מחשבה. הנה סיפור קטן מהסבב הראשון של 'צוק איתן': גוף אנונימי עם הרבה כוונות טובות החליט לצ'פר את משפחות חיילי המילואים, ולשלוח להם עד הבית חבילת ממתקים. אלא מה? המשלחת שהביאה את השי - מבלי לתאם מראש - כללה שני חיילים במדים ואזרח. כשהשלישייה נקשה על דלת ביתם של מכרים ששני בניהם היו בעזה, ושאלה אם כאן גר סרן פלוני, אתם יכולים לנחש מה חלף להורים בראש. לקח להם כמה שעות להירגע, ועל הממתקים הם כבר לא היו מסוגלים להסתכל. בבית אחר האישה הפילה צלחת עם עוגה שהייתה לה ביד, ובמקום שלישי מישהי פשוט התעלפה.

אז אולי באמת קשה לחשוב מראש על כל פרט, אבל מיד מבחינים בין משהו שהושקעה בו מחשבה, לכזה שלא. בין אם זה יהיה אירוע ענק ומתוקתק או יעה עם מקל ארוך, אני אתפעל מהרעיון ומהביצוע. לפעמים זה אפילו יכול להיות סתם מישהו עם שכל ישר שנמצא במקום הנכון בזמן הנכון, כמו הסדרן בכנס 'בכל לבבך' המקסים אך הצפוף שזכיתי להשתתף בו הקיץ. דלת הכניסה לאולם היריד, שהייתה גם דלת היציאה, נחסמה מרוב נשים להוטות שופינג. רק כשהבחור הכריז "נכנסים מימין ויוצאים משמאל!" הפקק השתחרר. כל כך פשוט. איך לא חשבו על זה קודם.

נראה לי שאני עדיין ממתינה לסדרן כזה שיארגן את המהלך הצבאי המבולבל שמתרחש כאן הקיץ. זאת רק אני, או שגם לכם יש הרגשה שלמישהו כאן אין מושג מה הוא עושה? אני אוהבת דברים ברורים: אם שקט, אז ברוך ה', שיהיה שקט. ואם בלית ברירה חייבים מלחמה, אז שתהיה לפחות מלחמה מסודרת: נלחמים, עושים את מה שצריך, ואז חוזרים הביתה. כאן כל רגע עושים 'פוס' ועוברים למין משא ומתן מביש שלא היה צריך להתקיים בכלל. ובינתיים הפצמ"רים מתעופפים, הורגים ומשחיתים ובעיקר מערערים את הריבונות שלנו. ואלה שאמורים להנהיג אותנו משמיעים המון מלל וסיסמאות והבטחות. אבל בתור אזרחית קטנה, זה רק מחזק בי את התחושה ש"אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים". אולי גם זו לטובה.

המלצה מגולגלת

הנה דוגמה איך בעזרת הרבה מחשבה ויצירתיות אפשר להפיק שעות של הנאה אפילו מחפץ חסר כריזמה כמו גליל ריק של נייר טואלט.

רינת הופר, אחת מסופרות הילדים האהובות עליי, הוציאה השנה את 'גלילונה', ספר שמלמד להכין לא פחות מ‑72 יצירות שונות בעזרת גלילים. כל מה שצריך זה מספריים וצבעים. בין הרעיונות היותר מגניבים: פאזל מסתובב, 'קופלץ' מקפץ וצפרדע מנתרת. והכול שזור בשיריה המקסימים: "שבלול וזחל יצאו לתחרות/ משפת הנחל עד עץ התות/ השבלול הגיע אחרי שעות מספר/ והזחל? – הזחל הגיע פרפר!" מושלם לישורת האחרונה בהחלט של החופש, או לשימוש במרחב המוגן, שלא נדע.

מה טובו אוהלינו

במסגרת הדברים שדווקא כן עשינו החופש, ניצלנו קופון לא רע באתר קניות ויצאנו לקמפינג בחמת גדר. מכיוון שאנחנו אנחנו, הגענו בתשע בערב במקום בחמש המתוכנן (טוב, גם הפקק בכביש 6 היה אשם), אך עדיין מצאנו במתחם המפוצץ פיסת דשא פנויה לתקוע בה יתד. מבט קצר סביבנו גילה שאנחנו בקמפינג מגזרי: למעט שתיים-שלוש משפחות חרדיות, כולם היו סרוגים מסרוגים שונים.

בקמפינג קצת קשה לשמור על פרטיות, ולכן יכולנו בקלות לשמוע את האבא באוהל הגדול לצִדנו משכיב את הילדים שלו עם שירת "אדון עולם" מתוקה (יכולנו גם לשמוע את התינוקת שלהם שצרחה חצי לילה, אבל ניחא. לא אנחנו היינו צריכים לקום אליה).

כצפוי היו המוני ילדים במתחם, ובכל זאת האווירה הייתה נינוחה וחביבה וזורמת. אנשים יצאו ונכנסו בשקט מהאוהלים, שיחקו עם הילדודס בכדור, פרסו מפות ניילון ופתחו טונה בסדר מופתי. אפילו השירותים נשארו נקיים. בשעה שהיו אמורים לפנות את השטח, כמעט כולם היו מקופלים וארוזים (אתם מוזמנים לנחש מי לא היה), ומבט חטוף על הדשא הענקי גילה רק שתי עטיפות סוררות שאני בטוחה שפשוט שכחו להרים.

מה אומר לכם? אני לא אוהבת לעשות השוואות, ואף אחד לא מושלם, אבל באמת שאנחנו מלח הארץ. או לפחות מחונכים.

[email protected]