לפני מספר חודשים שמעתי על טיפול בתא לחץ העוזר לפגיעות מוחיות. התחלתי לברר על הטיפול וראינו שהעסק מאוד מורכב מבחינה טכנית וכספית.

אך לאחר לבטים רבים החלטנו שנעשה הכול בשביל הילד שלנו ונלך על זה...

ב"ה התחלנו בטיפול, והמאמצים של בעלי ושלי רבים.

אבל, הכול בשמחה ובהתלהבות, איתן מיכאל שופע חיוכים על הבוקר ובתוך תא הלחץ, ההשכמה המוקדמת וזמן ההתארגנות כשכולם עוד ישנים מעניקה לנו זמן איכות, זמן לתפילה יחד, בקשת בקשות מבורא העולם שהטיפול יקדם את בננו המתוק.

מדהים כמה הנתינה מובילה לאהבה...

לפעמים אני חושבת לעצמי איזה נס קרה לנו שיצאנו פצועים באופן יחסי קל מהתאונה ואנחנו יכולים להתמסר בטיפול בו.

הקושי עצום פיזית ונפשית, במיוחד בתקופה שגם אנחנו התייסרנו בכאבים גופניים, אבל ההענקה מעצמך, הרצון לעשות לו טוב ולקדם אותו, מעניק תחושה של אושר, חיבור עצום ואהבה ענקית.

פעמים רבות עולות בי מחשבות שהמשוואה של נתינה המובילה לאהבה ממש מצחיקה. הרי אתה נותן מעצמך על חשבונך, הרבה פעמים אתה גם "מפסיד" מזה, מתאמץ, קשה לך, ולמרות זאת, האהבה מתעצמת.

שואלים אותי איך זה להיות נשואה פעם שנייה, להינשא עם ילד בן 6. בדרך כלל אני עונה – תעניקו אחד לשני ותהיו מאושרים.

לכל זוג יש קשיים וויכוחים, אבל אם נתמקד בנתינה, בהענקה מעצמי לשני ללא חשבון מה אקבל מהצד השני, אזי אהבה תפרח ותתעצם.

עדיין עולות בי המחשבות אולי אנחנו לא עושים מספיק, אולי אני מפתחת את עצמי על חשבון ההתקדמות שלו ועל חשבון תשומת הלב של שני הילדים הגדולים, אך אז עולה בי קול נוסף הדוגל בכך שאם טוב לי, אם אני מרגישה סיפוק מעצמי, מרגישה שאני מוציאה לפועל את כישרונותיי, מאמינה בעצמי וביכולות שבי, אזי פלחים נוספים במעגל החיים שלי ישודרגו ויתעצמו, ויכולת הנתינה וההענקה שלי תצמח.

אני זוכרת בתקופה שבה הייתי גרושה, החוסר הזה שאין לי למי לבשל, את מי לפנק, להפתיע ממש הכאיב לי. ההענקה היא צורך של האדם, וכתוצאה מכך נוצרים קשרים וחיבורים בין אנשים, וכמובן בין בעל לאישה והורים וילדים.

בתקופה שאיתן מיכאל היה בטיפול נמרץ ואנחנו היינו צריכים לנוח, שוב חשתי את החוסר הזה שאין באפשרותי לעזור לילד שלי. בקושי יכולתי להתכופף למיטה שלו עקב הצלעות השבורות, כאב לי ללטף אותו כי היה לי פצע גדול ביד, הכול עוד כל כך כאב, והלב עוד יותר....

חוסר אונים, אין לך מה לעשות, רופאים חתומי פנים רק אומרים שאין להם מושג מה המצב, קחו נשימה עמוקה, חכו שיתעורר – אם בכלל, האחיות מחייכות אך רואים כמה הן מרחמות, הדודות לא מבינות למה אנחנו לא איתו 24 שעות כי הוא זקוק לנו, מדוע הסבא והסבתא סועדים אותו ולא ההורים.

ואתה בתור הורה כל כך רוצה לעשות מה שרק אפשר כדי שיתעורר ויקום על רגליו. אבל ישנם דברים הגדולים מאיתנו, יש מישהו אחד למעלה שמחליט כמה כוח לתת לנו כדי להעניק לאחרים, עד כמה ומתי.

ואנחנו קיבלנו ניסיון כזה שאפשר המון לתת, לחבק, לנשק, ללחוש דברי חיזוק באוזנו, לרוץ בין מומחים, עוד ועוד טיפולים, אבל גם זהו ניסיון שצופה עליו בורא העולם מלמעלה, והוא יודע מה המסלול אותו אנו צריכים לעבור ומתי נגיע אל היעד, אנחנו רק מחפשים את התמרורים בדרך ואת השילוט כיצד להגיע למחוז חפצנו, לשיקומו המלא, ובין לבין זוכים להמון דברים טובים.

כחלק מהרצון שלנו להעניק לאיתן מיכאל כל מה שאפשר, אך גם לא לקפח את האחים, החלטנו שבכל ערב אנחנו חוזרים לביתנו לאכול יחד ארוחת ערב ולישון איתם, ואת איתן מיכאל ליוו חברים ומשפחה רבים.

בכל פעם כאשר הייתי צריכה לעזוב אותו בבית החולים, הלב זעק מכאב, הפרידה הייתה ממש כואבת.

אני מצטטת שיר שכתבתי באחד מהלילות הכואבים הללו:

לילה, שמים ריקים מכוכבים

שקט במסדרונות ובחדרים,

ובחדר 108 מכוסה בסדינים צבעוניים

ישן לו בנחת ילדי שלי, ימים רבים.

השעון מורה שצריך הביתה להדרים

אבל הלב ממאן לעזוב ולהשאירו בידי אחרים.

רוצה לקחתו איתנו עם שאר הילדים,

ולשמוע את נשימותיו הזכות כצלילים רכים

אבל אין ברירה וזה חלק מהייסורים

להתנתק בכאב ולהמשיך בשגרת החיים

ורק עינינו לשמיים נושאים,

"עד מתי אלוקים?" זועקים

ושותקים.

עם כל יום שעובר מאז התאונה, אנחנו כל כך אוהבים אותו, מעניקים בלי סוף, רואים גם את אחיו שמחים ומאושרים, כי הנתינה היא הסוד לאהבה...

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. [email protected]