הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשות ח"כ ד"ר עליזה לביא, קיימה היום (רביעי) דיון טעון שעסק בהסדרת התנהלות צה"ל ומשרד הביטחון אל מול בנות זוג של חללי צה"ל.
בדיון השתתפו עשרות בנות זוג שאיבדו את בני הזוג שלהן לאורך כל מערכות ישראל ועד למבצע צוק איתן.
יו"ר הוועדה ח"כ לביא אמרה בפתח הדיון, "המקרים הקשים של השבועות האחרונים מלמדים אותנו שוב שאנחנו מחויבים להסדיר את הנושא ולא להמשיך להזניחו. לא ייתכן, שקצין עיר יסרב לבקשת הורי החלל למסור הודעה לחברה, לבת הזוג ולארוסה. אנו מבקשים לשנות את הנהלים: לאמץ את הנוהל שחל על אחים וסבים ולהחיל גם על חברות. חברה שההורים מגדירים אותה כחלק מהמשפחה הגרעינית, תקבל הודעה מהצבא. בנוסף, יש להעניק יחס אישי ורגיש לחברות בתקופה הראשונה, במהלך הלוויה ובשבעה. זהו ליווי קריטי להליך השיקום. היום אסור לגורמים צבאיים לגשת לחברות במהלך השבעה."
רבות מהמשתתפות בדיון הציגו את סיפורן האישי ואת הדרך בה נודע להן על מות בן זוגן, לעתים דרך אמצעי התקשורת.
אלה בר, חברתו של סגן פז אליהו ז"ל שנהרג במבצע צוק איתן אמרה בדמעות, "אני בטוחה שאבא שלי לא רצה להיות זה שאומר לי שפז נהרג וזה היה לו מאוד קשה. אני שמחה שהוא היה שם בשבילי אבל בדיעבד זה מאוד בעייתי".
ישראל סרוסי, אביה של עדנה סרוסי, ארוסתו של סגן הדר גולדין ז"ל, "ישנה נקודה נוספת והיא עניין ההגעה, צריך להסיע את החברה. אני עשיתי דרך של שעה בעשרים דקות כי נהגתי כמו מטורף. זה דבר טריוויאלי שצריך לדאוג לו. עדנה הייתה מאורסת ונקבע לה מועד חתונה. בעוד שבוע היינו צריכים לחגוג את החתונה. מי שמונע ממנה לקבל זכויות זה החוק היבש. החוק מכיר בידועות בציבור אבל במגזר הדתי החברות לא גרות יחד עם החברים. אירוסים ותאריך לחתונה זה לגמרי חיים משותפים וצריך להתייחס לכך בהתאם."
פיליפס חיימוביץ', מנכ"לית העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל, אמרה כי 66 חיילים נהרגו בצוק איתן וכמעט מחצית מהם הותירו חברות שכולות, חלקן אף עמדו להינשא. אנחנו מאמינים שיש למדינה חוב מוסרי כלפי החלל לטפל גם בחברה כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות, אחרת הוא לא ינוח על משכבו בשלום. היום אנחנו כאן כדי לתקן עוול כלפי החברה השכולה וכלפי החלל, והוא שאין מודיעים בצורה רשמית לחברה את בשורת האיוב.
ח"כ אלעזר שטרן (התנועה): "לצד ההבנה והכאב שאני מאוד מזדהה איתם, כדאי בנושא הזה לשים את הגבולות. כשבאתי להיות ראש אכ"א סימנתי את האחים השכולים כיעד. כשאח של אשתי נהרג היא הייתה בת 17. הנציגים של צה"ל בכלל לא התייחסו אליה אלא רק להורים. פעלנו כדי להכניס גם את האחים השכולים למאגר, אבל צריך שיהיו גם גבולות. בסוף זה גם הולך להכרה בחברות גם כאלמנות".
אריה מועלם, סמנכ"ל אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, אמר בדיון "אני קשוב ומזדהה עם כמות הרגש שיש בחדר הזה. נאמרו כאן דברים משמעותיים שמשפיעים על עליך קבלת ההחלטות שלנו. בהחלט אנחנו מתייחסים לשינויים בחברה הישראלית אבל יש גבולות ואנחנו פועלים לפי מה שהמחוקק קבע מי הוא קרוב משפחה ומה הם הכללים שבהם משרד הביטחון יכול להכיר באלמנות. בכל בקשה להכרה המקרה נבדק לעומק האם הכללים שהמחוקק קבע מתקיימים או לא. העובדה שאנו פועלים דרך העמותה מסייעת לחברות מכיוון שהעמותות יכולות להתגמש, שלא כמו משרד הביטחון שעובד על פי נהלים ברורים ומדויקים"
אל"מ יפה מור, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, ציינה "אין לי דרך לדעת בכל התהליך האם לחייל יש חברה. הסיפור הוא שאנחנו נתבקשנו להוציא צוות שיודיע לחברה, זה אומר לצאת לכתובת שאני לא יודעת לבדוק את נכונותה, לא יודעת אם בבית יש חייל שמשרת בצבא, לא יודעת אם ההורים יודעים שלבת יש חבר. אנחנו הרי יודעים מה המשמעות הסימבולית של דפיקה בדלת של אנשים במדים. מספיק שפעם אחת אני אטעה ואדפוק בדלת הלא נכונה ואבוי לנו. אחרי שמבצעים את ההודעה שואלים אם יש חברה ומעבירים את הפרטים של העמותה. בעקבות מכתבה של ח"כ לביא ובעקבות שיתוף פעולה עם העמותה נוציא כמדיניות נוהל חדש שמדבר על זכאות חברות חיילות של חללים לחופשה בת שבעה ימים ונוהל הודעה לפיה המפקד ימסור את ההודעה וידאג להביא אותה לביתו של החבר או לביתה שלה."
ד"ר אפרי בר נדב, סיפר על מחקר שכתב בנושא, "המחקר שלי עסק בהשוואה בין חברות שכולות לאלמנות. תהליך האבל נראה פשוט אותו דבר. ההגדרה עצמית של בת זוג היא זו שקובעת והסטטוס הפורמאלי לא משפיע. צריך לעשות הבחנה בין הכרה חברתית לבין הכרה כלכלית. אבל הוא הוא תהליך עם עליות ומורדות זה מתעורר וזה חוזר. למה שקורה בהתחלה יש השפעה רבה מאוד. דפיקה בדלת זה זיכרון שנצרב בתודעה, כמו הרגע שבו שמענו את ההודעה והרגע הזה ילווה אותנו במשך שנים. ההכרה קריטית לתחושת השייכות, כשהם חוות את ההדרה וההזזה הצידה, זה פוגע ביכולת השיקום והדימוי העצמי".