ציפי לבני
ציפי לבניצילום: פלאש 90

בית המשפט העליון אינו עומד לשנות את פניו בקרוב. בשנים האחרונות זכו לעתים הוועדות לבחירת שופטים לעצב את פניו של בית המשפט ולהשתתף במספר סבבים משמעותיים של מינוי שופטים עליונים.

מדיניות מתמשכת של מינוי שופטים צעירים יחסית, שהביאה להרחבה משמעותית של טווח הגילאים של השופטים המכהנים היום, מבטיחה כי בשנים הקרובות הסבבים יהיו קטנים, ובעיקר נדירים יותר. בשנת 2022 צפויה הוועדה לחפש מחליף לשופט צבי זילברטל. שנה קודם לכן לשופט חנן מלצר. שופט אחד צפוי להתמנות ב‑2018, ובמחצית השנייה של 2017 אמור להתרחש סבב המינויים הגדול האחרון של שלושה שופטים. בעוד שבועיים עתידים להתמנות שניים, אחד תחת השופטת עדנה ארבל שכבר פרשה לגמלאות, והשני תחת נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שצפוי לפרוש בתחילת השנה האזרחית הקרובה.

למרות שלבית המשפט העליון דרושים כעת רק שני שופטים, נדמה לי שמעולם לא פורסמה רשימה כה ארוכה של מועמדים. חמישה עשר מתמודדים על כיסאותיהם של ארבל וגרוניס. אחד ממערכת התביעה הכללית, אחד מהשוק הפרטי, אחד מהאקדמיה וכל השאר הם שופטים מחוזיים. ולמרות ההיצע הרחב, אם לבני לא הייתה מסובכת עם סדר יום פמיניסטי, כזה שלא מאפשר לה להחליף שופטת בשופט ממין זכר, הבחירה בסבב הקרוב הייתה פשוטה ומובנת מאליה.

הניסיון של מזוז

ראשית, כמובן, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז, מי שהיה גם הממונה על מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה ואחד האנשים המשפיעים במשך כהונה של עשור כמשנה ליועץ. אין חולק על כישרונו המשפטי של מזוז, גם לא על היושרה שלו. הוא אמנם סוחב איתו גיבנת ציבורית גדולה אחת: התנהלות הססנית שהביאה לזגזוגים המביכים בניהול התיק של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. מאחוריו עוד כמה החלטות שנויות במחלוקת, כמו סגירת תיק האי היווני נגד משפחת שרון. אבל קשה להצביע על יועץ משפטי טוב ממנו בעשרים השנים האחרונות.

קשה יהיה למצוא גם תחליף לידע הייחודי שמביא איתו מזוז מעבודתו רבת השנים בשירות המדינה. פרישתה של ארבל חותמת עידן של דומיננטיות של אנשי התביעה הכללית בבית המשפט העליון. כיום משרתת בבית המשפט אחת שצמחה בעולם האקדמיה (השופטת דפנה ברק-ארז), שניים שהגיעו מהשוק הפרטי (השופטים חנן מלצר ויורם דנציגר), וכל השאר צמחו בתפקידי שפיטה. אמנם סולברג החל את הקריירה כעוזר ליועץ המשפטי לממשלה ועוזי פוגלמן אפילו בילה תקופה קצרה בראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות, אבל מזוז הוא הסיכוי האחרון לשלב בבית המשפט העליון בשנים הקרובות אדם שעמד בראש מערכת התביעה.

הטענה שאסור למנות את מזוז כדי שלא תיווצר מציאות שבה תפקיד בבית המשפט העליון הוא המשך טבעי לכל יועץ משפטי לממשלה אינה רצינית כמובן. אכן, שורה של יועצים משפטיים בעבר הפכו לשופטים דומיננטיים בעליון, אבל מדובר בנחלת העבר הרחוק. מבין היועצים המשפטיים שפרשו בעשרים וחמש השנים האחרונות רק אחד, אליקים רובינשטיין, זכה בכיסא בבית המשפט העליון, וגם הוא בזכות רצונה העז של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר (אז שופטת מן השורה אך בעלת השפעה גדולה) דורית ביניש למנות את חברתה עדנה ארבל לתפקיד. היועץ המשפטי הנוכחי, יהודה וינשטיין, לא ימונה לבית המשפט העליון כשיפרוש. זאת בשל גילו המתקדם וגם בשל קדנציה חלשה במיוחד בתפקיד.

הצורך למנות את מזוז עכשיו גובר אם מחשיבים את העובדה שלמרות גודלה המרשים, רשימת המועמדים הנוכחית לתפקיד אינה מציגה כמעט בעלי רקע מזרחי. כרגע רק השופט אורי שוהם חוסה תחת הקרדיט המביך הזה בבית המשפט העליון. הוא עתיד לפרוש בעוד כארבע שנים כשהוא מותיר אחריו בית משפט אשכנזי למשעי, ומערכת שמחפשת ברוב מבוכה משפטן בכיר מספיק שיוכל למלא את המשבצת.

המוסלמי הראשון בעליון?

מינוי נוסף שלבני הייתה מתקשה להחמיץ אלמלא המחויבות הפמיניסטית הוא של שופט בית המשפט הכלכלי בתל אביב חאלד כבוב. כאן ראוי להתחיל מהסוף - פרישתו של השופט סאלים ג'ובראן בעוד שלוש שנים, בסבב המינויים הבא. האמת לא תמיד תקינה פוליטית: המערכת מתקשה למצוא שופטים ערבים בעלי שיעור קומה בינוני ומעלה כדי לאייש כיסא אחד של בן מיעוטים בבית המשפט העליון. השופט המחוזי הוותיק עבד אל-רחמן זועבי מונה לפני חמש עשרה שנים במינוי זמני לבית המשפט העליון, ולא עשה חיל. ג'ובראן הוא השופט הערבי הראשון במינוי של קבע, וגם הוא מתקשה מאוד להתבלט שם. מבחר השופטים הערבים המחוזיים בעלי ותק מתקבל על הדעת שיעמדו לרשות המערכת ב‑2018 הוא דל ולא איכותי במיוחד. כבר עכשיו ברור כי הבחירה תהיה בין כבוב ובין חברו לבית המשפט המחוזי, השופט ג'ורג' קרא. שניהם מוערכים כאישים איכותיים וכמשפטנים מעולים. לשניהם בולטות תקשורתית גדולה וניסיון רב בתיקים חשובים. שניהם מועמדים לבית המשפט העליון כבר בסבב הזה.

אלא שלקרא נותרו רק שמונה שנים עד לפרישה. קרא הוא שופט פלילי מחמיר, ובן דמותו המקצועי השופט אורי שוהם כבר יושב בבית המשפט העליון. לכבוב נותרו עוד ארבע עשרה שנות שיפוט והוא מביא איתו את הידע והניסיון שכה דרושים לבית המשפט העליון בתיקים כלכליים גדולים. לפני ארבע שנים הוא מונה עם עוד שתי שופטות למחלקה כלכלית ייעודית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ומאז צברו שלושתם ניסיון רב בתחום הסבוך והחשוב של שוק ההון. כבוב צבר גם מוניטין של שופט קשוח ומחמיר, אשר מגן על הציבור מהסיבובים האין-סופיים שאנשי הכסף הגדול עושים על גבו. הידע שלו חיוני לבית המשפט העליון שהולך ונדרש לנושאים שכאלו יותר ויותר. הגישה המחמירה שלו בנושא נדרשת שם לא פחות.

כבוב הוא גם הזדמנות ללבני למפגן אמיתי של סולידריות עם הציבור הערבי בישראל. למי שנותנת יד להצפת משרד המשפטים במתמחים ערבים בינוניים שמתקבלים במכסות של העדפה מתקנת, אך הגיוני הוא לקפוץ על ההזדמנות לעשות היסטוריה ולהכניס לבית המשפט העליון שופט ערבי שני. המוסלמי הראשון שם מאז ומעולם, ולשם שינוי אחד שראוי לתפקיד.

'גישה' אקטיביסטית

באגף הנשי, שלבני מחויבת לבחירה אחת מתוכו, ראוי לשים לב במיוחד לשתי שופטות בולטות. אם הן ייבחרו לתפקיד, שוב יתברר שלבני מצליחה להוביל את קואליציית הימין-מרכז של נתניהו למחוזות הזויים.

האחת היא השופטת התל אביבית רות רונן, שותפתו של כבוב לבית המשפט הכלכלי, וככזו גם היא מציעה לבית המשפט העליון ניסיון וידע ייחודיים ונחוצים, יחד עם אופק של תשע עשרה שנות שיפוט. אלא שלפני שלוש שנים, בשיבתה כשופטת בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, נעתרה רונן לארגון השמאל הקיצוני 'גישה' וחייבה את המדינה למסור לו מסמכים רגישים בהקשר להגבלת הכנסת הסחורות לעזה. פסק הדין היה לנדבך חשוב בקמפיין לשבירת הניסיון הישראלי לעצור את התעצמות החמאס ברצועה.

נראה היה כי הרקע לכתיבתו מתבהר לאחר שהסתבר כי בעלה של השופטת רונן הוא איש העסקים זאב ברגמן, שישב אז במועצת המנהלים של הקרן החדשה לישראל, ש'גישה' הוא אחד מארגוני השמאל שבהם היא תומכת. יתרה מכך, התברר כי ברגמן תרם לקרן החדשה 350 אלף שקלים. תלונה נגד רונן הוגשה אז לנציב התלונות על שופטים. רונן טענה שלא ידעה על הקשר שבין 'גישה' לקרן החדשה. הנציב קבע בתחילה כי מדובר בסוג של העלמת עין, וכי אופייה של העמותה חייב בירור יותר מעמיק של רונן על הקשרים הצפויים בין בעלה ובין ארגון 'גישה'. מאוחר יותר ריכך הנציב את קביעתו בנימוק המפתיע כי בירור שכזה לא היה מחוייב המציאות אצל רונן, אבל מעתה והלאה יש לבצעו אצל חבריה השופטים.

השופטת השנייה, גם היא מהמחוזי בתל אביב, היא ד"ר מיכל אגמון גונן. אגמון גונן היא מבני טיפוחיו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אהרון ברק. הוא מינה אותה לרשמת צעירה בבית המשפט העליון, וכולם צפו לה קריירה שיפוטית מטאורית. אלא שבבית משפט השלום בירושלים התברר כי מדובר בשופטת לא שגרתית. במשך שנים התעכב מינויה לבית המשפט המחוזי, כשהיא מתעמתת באומץ מול מחלקת התביעות של משטרת ירושלים ומול פרקליטות המחוז, ואפילו נכנסת לתגרות משפטיות אל מול הרכבים של בית המשפט המחוזי בעיר. גם בבית המשפט המחוזי בתל אביב היא המשיכה להפגין עצמאות מחשבתית ומעט מאוד נכונות ליישר קו עם המערכת. האקטיביזם המשפטי, זה שכמעט נעלם מבית המשפט העליון, חי ובועט באולם בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב שבו היא מרבה לשבת. שופטי בית המשפט העליון מכירים היטב את פסיקותיה, שאת חלק גדול מהן הם נאלצו להפוך.

התקווה הדתית-לאומית בסיבוב הזה גם היא מתחלקת לשניים. לשתיים ליתר דיוק. השופטת הוותיקה דבורה ברלינר מועמדת מזה כעשור לבית המשפט העליון. אלא שלה נותרו פחות משלוש שנות כהונה עד שתפרוש לגמלאות, טווח שאינו מקובל כיום במינוי לבית המשפט העליון. השנייה היא השופטת המחוזית מחיפה יעל וילנר, שגם אם לא בסבב הזה, עשויה להפוך לשופטת הדתית הראשונה בבית המשפט העליון.