משה פייגלין
משה פייגליןצילום: פלאש 90

בניגוד לרבים מחבריו בימין הפוליטי קובע חבר הכנסת משה פייגלין כי זכותם ואף חובתם של חיילי 8200 הסבורים כי פעילותם בלתי מוסרית למחות על כך, אך עם זאת עליהם לקבל בהבנה ובאהבה את מחיר העונש שיושת עליהם.

בראיון ליומן ערוץ 7 מנמק חבר הכנסת את עמדתו וכבר בפתח הדברים הוא מבהיר כי יש לערוך הפרדה מוחלטת בין עמדתו זו לבין הויכוח הערכי שיש בינו לבין החותמים על מכתב הסרבנים הסבורים ככל הנראה כי הצדק עם האויב, עמדה שהוא רחוק ממנה מכל וכל.

לצד אמירה זו מבהיר פייגלין כי כעת נכון לדון האם אדם החש שנעשה עוול מוסרי יכול לסרב לפקודה או לא ולטעמו כפי שבשעתו הימין קרא לסירוב פקודה בעת העקירה מגוש קטיף ובכך להציב גבולות לציות יש להבין את המניע של אנשי השמאל הקוראים קריאה דומה מהעבר האחר של המפה הערכית אידיאולוגית.

חבר הכנסת פייגלין מעיר כי לטעמו המקרה הנוכחית אינו באמת סרבנות מצפונית אלא מניפולציה פוליטית גרידא. זאת מאחר ולא קיימת מאחורי המהלך נכונות אמיתית להיענש על סרבנות זו ומנגד אין למדינה כוונה של ממש להעניש את המסרבים על מעשיהם.

כשהוא מעמיק לרובד נוסף בדבריו אומר פייגלין כי החשש הוא שהמדינה המחזיקה בכוח אינסופי תעשה בו שימוש לרעה גם במסגרת הדמוקרטית וייווצר מצב של עריצות הרוב או הפעלת מניפולציות של הרוב על המיעוט. זאת כפי שחווה הימין הישראלי בימי אוסלו ובימי העקירה מגוש קטיף.

על מנת למנוע מציאות שכזו, מסביר פייגלין, קיים בידי האזרח כלי הסרבנות המצפונית שהוא לדבריו כלי מאזן ומרסן מול יכולתיה של המדינה. למעשה כלי זה תוחם את זירת המאבק הציבורי שכן אם ציבור רחב מצהיר על נכונותו להיענש בכל חומרת הדין על סירובו לפעול באופן כזה או אחר הרי שבכך נקבע הגבול המוסרי של פעולות המדינה.

זו, לדברי פייגלין, הסיבה לכך שגירוש ערבים אינו חלק מהשיח הישראלי וגירוש יהודים הוא כן בשיח הזה. הוא מזכיר את דבריהם של הודי השמאל על נכונות למאבק חסר פשרות על כל מהלך שיביא לגירוש ערבים ולעומת זאת "הימין מעולם לא העז לעשות את מה שעושה השמאל" ובכך הוכשרה הדרך הפוליטית מוסרית ציבורית בישראל לגירוש יהודים.

כאמור, לטעמו של פייגלין במקרה הנוכחי אין מדובר בסרבנות של ממש שכן החתומים על מכתב 8200 אינם מערכיים שייענשו ואילו המדינה אינה מתכוונת באמת להענישם. במציאות שכזו, מסביר פייגלין, שני הצדדים מפסידים – החותמים אינם מציבים נקודת גבול מוסרית שהרי מאחוריהם מניפולציה פוליטית בלבד, והמדינה אינה מענישה והמהלך מאבד אפקטיביות.

יחד עם זאת שב פייגלין וקובע כי סרבנות היא כלי חשוב והכרחי בחייה של מדינה החפצה להגדיר את עצמה כדמוקרטית, אך זאת כאשר מול הסירוב עומדת ענישה במלוא חומרת הדין, ענישה שיש בה כדי לוודא שאכן המסרב עושה זאת מטעם אידיאולוגי ערכי שעליו הוא מוכן להקריב ולא מטעמים זרים. בהקשר זה מזכיר חבר הכנסת פייגלין את ימיו במאבקי 'זו ארצנו' ונכונותו לשבת במאסר תוך שהוא מודה במיוחס לו, גאה במיוחס לו ואף אינו נזקק לשירותיו של עורך דין.