ימי אלול בשיאם, הימים חמים והלילות קרים. מה שמביא לתוצאה הבלתי נמנעת.... הצננת. טרום אם כל מחלות החורף.
לילה, הבית, שספג אם חום היום מהווה ניגוד מוחלט לקור האימתני של לילות חודש אלול. ערפילי, מלא טל, כאילו אומר "הקיץ כבר עף, תתעוררי".
כל הלילה אני עסוקה במאבקים עם שמיכת הקיץ הדקיקה ועם החלון הפתוח בחדר, שמביא איתו אוויר בריא, צונן אך גם מקפיא. רגע גוזרת על עצמי קיפאון וברגע האחר חום מחניק.
כמו בכל שנה אני תוהה לעצמי מתי הזמן הנכון להוציא את שמיכות החורף והפיג'מות הארוכות. מצד אחד הגיעה העת. אולם מצד שני, בגדי הקיץ עוד מאיישים את המדפים בארון.
הבלבול הזה שאני מביאה על עצמי מביא לתוצאה אחת ויחידה. השכמה לילית של הילדים, כל אחד בתורו, עם גודש באף, עיטושים מרעידים וחום.
זה לא קורה בבת אחת, כי אם בהדרגה אולם אני נתפסת בלתי מוכנה ומיד מתחילה בסדר פעולות "סבתא". עיסוי שמן זית, גרביים בחומץ, רטיית תפו"א למצח ועוד כל מיני אמצעי עזר להורדת חום והקלה על גודש.
תוך כדי טלפונים למקום העבודה להודיע על היעדרי אני מתחילה לעשות חשבון שהחורף עוד לא כאן ואני כבר מתחילה לרשום חיסורים. אלו הפעמים בהם אני תוהה לעצמי מדוע זה יצאתי לעבוד. הרי ימי ההיעדרויות עולים על ימי העבודה באופן בו החלוקה ברורה - אביב וקיץ - עובדת. סתיו וחורף - בבית עם הילדים בתורנות.
הלוואי ומישהו היה ממציא תעסוקה עונתית לנשים. או אז לא הייתי מתבאסת על כל אפצ'י אלא מנצלת את ההזדמנות ליום של נחת וכייף עם החולה.
בלילות ההם, בהם אני ערה לא ערה, אני חושבת על הבוקר, על איך שאקום הפוכה, לא בפוקוס, גוררת רגליים... אני מברכת על מה שיש לי. ילדים עבודה, בית, מזג אויר טוב.
אני מודה לה', על הכל. ומבקשת בסתר בקשה אחת קטנה.... עשה שכך יימשך כל השנה.
מעוניינות לשתף? לבקש שאעלה נושאים שונים בטור? כתבו לי [email protected] או בפייסבוק