יש אנשים שאני מעריצה, למשל מרצות רהוטות שיכולות להעביר שיעור לפני מאה תלמידות בית הספר לאחיות, כשברקע, מכל פינות האולם, בוקעים קולות של זאטוטים מתוקים שמשתתפים השתתפות ערה בשיעור.
אני למשל, חייבת להטות אוזן, להביט בפני הזאטוט המנומש והחייכן, להחזיר לו חיוך. איך אפשר להתעלם מסטודנט כל כך אינטליגנטי? אולם אז חוט המחשבה שלי ניתק מיידית, ובלי עזרה שתפנה אותי למשפט האחרון אני נאלצת להתחיל מבראשית. אין ספק שזה קשור גם להפרעת הקשב שלי שהולכת ומחמירה עם הגיל, אך אני מתנחמת בכך שהסחת הדעת מתרחשת בעיקר בדברים שמעניינים אותנו ומושכים את תשומת לבנו, ואין ספק שתינוקות הם עם מרתק.
גם בתפילת הימים הנוראים, כשהזעקות של החזן שמתחיל את תפילת 'כל נדרי' האלמותית מפלחות את האוויר, בוקעות גם יללות מסוג אחר, ועזרת הנשים הופכת לבימת התזמורת הפילהרמונית, והשכן שלי (בן העם המרתק ההוא) זכה להיות המנצח בכבודו ובעצמו, עם קולות עולים ויורדים. מיד נשמעים בקרבי שני קולות: האחד אינו מרוצה כל כך ממה שקורה בעזרת הנשים, ואילו השני מפציר: אבל ילדים זה שמחה, והילדונת הצעירה עם התינוק בידיה והשביס שניצב כמגדל על ראשה כנראה כל כך זקוקה לכמה דקות של התעלות רוחנית שאי אפשר למנוע אותן ממנה. והרי בית הכנסת הוא מקום קהילתי ששייך לכולם. אז מה נשאר לי לומר - אולי פשוט אארגן לעצמי צמד אטמי אוזניים?
אטימה טובה
האמת היא שמאז שגיליתי את אטמי האוזניים חיי השתנו מקצה לקצה. לדוגמה, אחד המקומות שבו אטמי האוזניים תמיד ימצאו מקום של כבוד הוא בחתונות. מי לא חווה חירשות זמנית (במקרה הטוב) לאחר השתתפות בחתונה? רמות הדציבלים באולם לא היו מביישות מכשיר MRI ממוצע. היום, בעידן שגם תינוק בן יומו משתתף בריקודים בחתונה, כדאי לציידו באטמים משובחים, וכך אולי לחסוך ביקור במכון שמיעה בעתיד.
וישנם עוד הרבה שימושים לאטמי האוזניים, למשל בלילות הארוכים של גיל המעבר. קשיי שינה יש בכל גיל, כך שהמלחמה עם הכרית במיטה תישאר לעד: בגיל צעיר התינוקות דורשים את שלהם, בגיל הביניים האֵם מתקשה להירדם בגלל שהיא מחכה לילדים שיחזרו סוף סוף מנסיעותיהם בטרמפים ברחבי המדינה, ובגיל המעבר כשהילדים יצאו מהקן - שוב אין שינה! זה מתחיל בדאגות שיושבות על הלב, כמו שאמרה לי חברה טובה למודת ניסיון ושנים: "כשהילדים קטנים הם יושבים לנו על הידיים, וכשהם גדולים הם יושבים לנו על הכתפיים". זה ממשיך עם הכאבים והמיחושים - פעם הגב כואב, פעם הרגל, וכמו שאומרות נשים שחברות במועדון הזה: "כל יום יש לנו דרישת שלום מאיבר אחר". ולכל קשיי השינה האלה מצטרף הבעל היקר שמתחיל פתאום לנחור (הרי גם הוא בגיל המעבר). אז מה היינו עושות אם לא היו עומדים לרשותנו אטמי האוזניים הגואלים?
ויש גם מקום לאטמי האוזניים כאשר משמיעים לנו דברים שאולי לא ינעמו לאוזנינו - אולי דיבור פוגעני, או שיחה שמעמיסה על עורקי הלב הרגישים שלנו וגורמת להם לכיווץ מה.
רבנית זה לא מקצוע
ויש שיחות של פתיחת הלב, של מעקפים וסטנטים מתוחכמים שמיועדים לתקן לב שבור. הנה לפניכן קטע ממכתב שכתבה לי הרבנית גליקסברג, בעקבות מאמרי על שדרוג תפקיד הרבנית, שבו הצעתי להוסיף למשרת הרב משרה חלקית לרבנית:
"'אשת רב' הוא לא מקצוע, לכן אין מקום לשדרוג מעמד או שדרוג כלכלי. 'אשת רב' הוא זכות לפעול ללא קבלת תמורה. 'אשת רב' זו התנדבות ומסירות-נפש לציבור. הרבנית נותנת לתפקידה את האופי האישי. אנא, אל תבקשי למסד את התפקיד. מוסדות קהילתיים רבים עברו מיסוד וניכור, ואם יש משהו בהווי היהודי שעדין פתוח לכל וקשוב - בל נכחיד אותו!".
אלו דבריה של הרבנית גליקסברג, והדברים מדברים בעד עצמם. מה שמדהים בעיניי הוא שדבריה מסתדרים עם מאמר שקראתי לאחרונה על תסמונת הלב השבור. מדובר בתסמונת אשר מתועדת על ידי חוקרים בתחום שהולך ותופס תאוצה: רפואת המגדר, כאשר קיימת עדות לבעיה סומטית הקיימת רק אצל נשים של התכווצות הלב עם תמונה קלינית שמדמה התקף לב - אך התמונה נובעת מעומס רגשי, מהצפת המערכת על ידי היסטריה (הרי אף הביטוי 'היסטריה' מבוסס על השם הלטיני של הרחם – היסטרו). ואז מגיחה הרבנית, שמעשיה ותאריה רבים הם, עוטה את חלוק הקרדיולוג, וניגשת לתקן את הלבבות השבורים...
דרך אגב, התחום הזה של קרדיולוגיה מגדרית, רפואה קרדיולוגית המיוחדת לנשים, הולך ומתפתח, כי מתברר שהלב של האישה מגיב אחרת לכיווץ כלי הדם, כולל סימפטומים ייחודיים שדורשים אבחון וטיפול אחרים מאשר הטיפולים הגבריים-הקלאסיים.
רפואה מגדרית
מתברר שנשים גם מגיבות לכאב בצורה שונה מגברים - סף הכאב שלהן הוא נמוך, אך הן עושות אדפטציה לכאב ומתגברות עליו, למרות שבאמת כואב להן יותר מאשר לגבר. בדרך כלל הצוות הרפואי מתייחס לכאב שלהן כאל היסטריה, ולכן הן גם מקבלות טיפול רפואי דחוף באיחור רב, דבר המסכן את בריאותן.
גם מבנה המוח שונה בין המינים. אצל האישה קיימים קשרים חזקים בין שתי האונות של המוח, ולכן היא מתאוששת מאירוע מוחי ביתר קלות, כי היא יכולה בין השאר להסתגל לשימוש בצד הלא פגוע של המוח הרבה יותר מהר מאשר הגבר. אך החשוב הוא שיש לה גם יותר גמישות מחשבתית, היא אשפית של אמנות הדיבור (תשעה קבין נטלנו, לא?) והחלק הוורבלי אצלה מפותח יותר. יש אומרים שיש לכך סיבות היסטוריות – הנשים בעבר הרחוק ליקטו רוב היום בשדה כשהבעל צד את הציד בערבות וביערות, והן היו זקוקות למיומנויות חברתיות בזמן הלקט יותר מאשר הצייד הבודד.
ועניין השדה מעביר אותנו לשנת השמיטה. השבוע התקיימו טקסי קבלת שבת של 'ארץ חמדה' בחלק מהיישובים החקלאיים של פא"י. בחלקם יצאו בנות בבגדי לבן ושרו שירי קבלת שבת מול השדות המוריקות. ואמנם השמיטה לא תהיה מורגשת בחיי היום יום אצל עקרת הבית כמו אצל החקלאים, אבל היא תתחיל לתפוס יותר ויותר נוכחות במטבח היהודי במשך השנה הקרובה. גם מצווה זו הפכה למצווה נשית... האם עקרת הבית תצליח להמחיש את קדושת פירות השביעית אצל בני ביתה? זה תלוי עכשיו בעיקר בה.
לתגובות: [email protected]