שעת בוקר, רחוב סואן בלב תל אביב. אני ניצבת בפתחו של בניין קומות בן עשרות שנים מצופה שיש אפור. על תיבת הדואר נכתב בפשטות "גליה וחיים טופול". המעלית מובילה אותי היישר אל תוך הסלון המשפחתי המעוצב. כבר בכניסה מושך את עיניי מזנון עץ עתיק שעליו מונחים חפצי אמנות שונים וביניהם פסלוני מתכת של 'כנר על הגג', מרמזים על זהות בעל הבית.
"הלימוד מחיה אותי"
לא חולפת דקה והשחקן הבינלאומי חיים טופול מקבל את פניי במאור פנים, תוך דילוג קליל במדרגות ביתו. הוא מתקרב לגבורות, אך חזותו המטופחת לא מסגירה בשום צורה את גילו המתקדם. טופול נטול גינונים, מסתובב בביתו יחף, חיוכו שובבי והתנהלותו פתוחה ולבבית. לאורך הראיון הוא יקום שוב ושוב במלוא המרץ כדי להציג בפניי את יצירותיו, ולא פעם במהלך דיבורו הוא יתרגש עד דמעות. רק לפני חודש חגג את יום הולדתו ה‑79 בתאריך העברי. "יום ההולדת שלי יצא השנה בשבת, אז החלטתי לציין את המאורע וללכת לבית הכנסת בשכונה. עליתי לתורה וקראתי את המפטיר של בר המצווה שלי. זה מאוד ריגש אותי".
הזקנה מפחידה אותך?
"אני לא מפחד מכלום, רק מההוא למעלה", הוא מכוון באצבעו לשמיים. "אבל אני מקווה שהזקנה שלי תעבור בכבוד. אבא שלי, שכל כך אהבתי, סבל בשנים האחרונות שלו מאלצהיימר וזה שבר לי את הלב לראות אותו במצב הזה. אמא רלה לעומת זאת, נפטרה בגיל 93 בבהירות מוחלטת, הראש שלה עבד עד הסוף. עשינו לה קבלת שבת, הדלקנו נרות, שרנו לה שירי שבת שהיא אהבה ובכינו. כשגמרנו לשיר אמא אמרה לנו: 'ילדים, זה היה יפה מאוד, אבל באמת מספיק. כל החברים שלי אינם, אבא איננו, הגיע הזמן שלי גם ללכת'. למחרת היא עלתה לשמיים. כאילו שזו הייתה החלטה אישית שלה לסיים", קולו נשנק, אך הוא מיד מתעשת ומבהיר כי הוא מצדו לא מתכוון ללכת לשום מקום בשנים הבאות: "יש לי עוד המון תוכניות", הוא מציין. "יש לי עוד הרבה חלומות. יש לי יותר חלומות מזיכרונות. את חלקם לפחות אני עוד מקווה להספיק להגשים. יש לי עוד זמן, אני בסך הכול בן 79. ינוקא, לא?", הוא צוחק.
על השולחן במרכז הסלון מונח כרך גמרא עב כרס, ספר תנ"ך וכיפה לבנה אותה הוא חובש על ראשו בעת הלימוד. מזה ארבעים שנה הוא מקפיד על שיעורי תלמוד קבועים. "יש לי חברותא מדי יום חמישי, ואני משתדל לא לפסוח על השיעור הזה כי אני מאוד אוהב את הלימוד", הוא מציין תוך כדי רפרוף בדפי הגמרא. "המורה שלי לתלמוד עוד בבית הספר היסודי היה אשר ריבלין, ראש השבט בצופים הדתיים. הוא היה מורה נפלא שידע איך לחבר את התלמידים שלו לגמרא. בזכותו עד היום אני לומד תלמוד פעם בשבוע, לא מוותר על זה בשום אופן".
מפתיע לשמוע שהחברותא של טופול הוא ר' יצחק בלוי, איש העדה החרדית מירושלים, שמתייצב בביתו פעם בשבוע ללימוד משותף. "את הלימוד הזה התחלתי לפני ארבעים שנה עם אבא שלו בלונדון, בזמן שעבדתי שם, וזה ממשיך ברצף עם הבן עד היום".
הפער האידיאולוגי ביניכם לא פוגע בלימוד?
"זה נכון שיש בינינו הבדלי השקפה גדולים, אבל זה לא מפריע. החיבור איתו זה עוד מאבא שלו. מדובר ביהודי מקסים, אב ל‑17 ילדים. לפעמים אנחנו קצת סוטים מהנושא, מדברים אקטואליה או מתווכחים, אבל מיד אנחנו חוזרים ללימוד. עכשיו אנחנו לומדים מסכת סנהדרין. זה כיף גדול, זה מרתק. תראי אותנו, שני יהודים יושבים יחד, מלבנים דברים ומתווכחים, זה באמת נפלא", הוא אומר בהתפעלות ומסביר את סוד הקסם של לימודו: "אני עוד מעט בן 80, אז אני בשלב בחיים שאני יכול להגיע למסקנות. ממרומי גילי למדתי להכיר בערך הגדול שישנו בדיון עצמו. הבנתי שכשאנשים לא מסכימים ודנים לעומק, זה חושב ככה וזה חושב אחרת וכל אחד מנמק את דעתו ומבסס את הרציונל שלו על מקורות משלו, הסיבות של כל אחד מהם נשארות חכמות וצודקות. גם אם אין הסכמות, הדרך עצמה היא לא פחות חשובה".
טופול מעיד על עצמו שהספיק לעבור במהלך חייו כמעט על כל הש"ס. "הלימוד הזה מחייה אותי. זה אתגר אינטלקטואלי וזה מחדד את החשיבה, וכל עוד אהיה מסוגל אמשיך ללמוד".
סיגריות גנובות בסליק
כשטופול מתבקש לשוב למחוזות ילדותו ברחובות פלורנטין ולספר על הוריו יעקב ורלה ז"ל, עיניו מוארות באחת. ניכר שעל ילדותו ברחובות העיר העברית הראשונה הוא מתרפק בערגה. "אני נולדתי כאן, בתל אביב. גדלתי בנווה צדק, בשכונות העבריות של יפו. ההורים שלי עזבו את כל המשפחה שלהם בפולין ועלו ארצה בשנת 1932 מטעמי ציונות. אבא יעקב ז"ל נולד בעיירה ליד ורשה, ואמא רלה גולדמן גם נולדה בפולין". הוריו היו חברים בתנועת בית"ר. בארץ הם התיישבו בנס ציונה, לשם הגיעו בעקבות קרוב משפחה. "בשביל אבא זה היה הניסיון השלישי לעלות לישראל. לפני כן הוא ניסה עוד שתי פעמים להיכנס לארץ בעלייה בלתי לגאלית וגורש חזרה, אבל הוא לא הרים ידיים ובפעם הזאת סוף סוף הצליח להגשים את החלום ולעלות לארץ. הוא עבד בפרדסים".
ההורים נישאו בארץ לבדם, בלי משפחתם שנשארה מאחור. חיים, בנם הבכור, נולד כעבור שנה ולאחריו נולדו עוד שתי בנות. הם הגיעו לתל אביב וקבעו את ביתם בנווה צדק. "גרנו בשכונת פלורנטין, חמש נפשות בחדר אחד קטנטן, כשבחדר השני גרה משפחה נוספת, אבל זה לא הפריע לנו. אהבתי לגור בשכונה הזאת. זה היה קיבוץ גלויות של ממש, סלוניקאים, בוכרים, הונגרים, פולנים, כולם יחד, במין סלט של תרבויות. בשכונה היו מפוזרים בתי כנסת מכל העדות והרגשנו כמו משפחה".
הבית שגדל והתחנך בו היה חילוני, אך ספוג מסורת יהודית. אביו, הוא מספר, איבד את אלוקיו כאשר נוכח לתדהמתו לגלות כי כל בני משפחתו נכחדו בשואה, בלא שריד ופליט מלבדו. "זה היה בשמחת תורה 1942. הנאצים אספו את כל היהודים תושבי העיירה במגרש הכדורגל, בערב הם הסיעו אותם ברכבת לטרבלינקה ובבוקר למחרת הם כבר לא היו. רק אחרי המלחמה אבא ואמא גילו שמשפחתם נכחדה לגמרי. זה היה זעזוע גדול בשבילם, בשורה מטלטלת. מאז אבא לא שמר שבת או כשרות, אבל בחגים הוא היה נוהג לקחת אותי איתו לבית הכנסת הגדול בתל אביב. אני זוכר שהרבי מגור הגיע לארץ, הוא לקח אותי לאולם ברחוב לוינסקי, שם התקבצו המונים לשמוע אותו. לאבא היו שורשים חסידיים עמוקים, אמא שלו הייתה מחסידות גור ואבא שלו מחסידות אלכסנדר, וזה כנראה היה טבוע בו. עד יומו האחרון הוא היה יהודי בנשמתו, אבל מאוד כעוס וכאוב", אומר טופול כשקולו רועד, "אבא לא הצליח להבין למה ואיך כזה אסון נורא יכול לקרות".
אביו יעקב היה חבר ההגנה. כטייח במקצועו סייע בבניית סליקים במקומות שונים ברחבי הארץ. "לא ידעתי מה הוא עושה. מדי פעם הוא היה נעלם פתאום לכמה שעות בלי הסברים ואנחנו לא שאלנו". כילד נחשף טופול במקרה לתא אחורי נסתר בארון בביתו, שלא הבין מה יעדו. "אבא לא העלה על הדעת שגיליתי את המחבוא הזה. יום אחד בעוונותיי גנבתי חפיסת סיגריות בדרך מבית הספר, וברוב תמימותי הסתרתי את החפיסה באותו תא בארון". למחרת ניגש אליו אביו נסער והניח את חפיסת הסיגריות לפניו. בטון נוקשה ואיטי אמר לבנו המבוהל: "תזכור טוב טוב, החיים והמוות ביד הלשון". האב יצא מהחדר וטופול הצעיר נשאר ישוב על כיסאו, מנסה להבין את פשר דבריו של אביו. "לא הבנתי מה הקשר בין הסיגריות למשפט שהוא אמר לי. רק אחרי חודשיים בערך, כשראיתי את אבא מטפס ומוציא אקדח ארוך קנה מאותו תא נסתר, הבנתי למה התכוון וכמובן ששמרתי על פה סגור".
הימים היו ימי טרום הקמת המדינה ורבים התגייסו למחתרות השונות. "בבניין שלנו, המזרחי 18, היו חברים בכל המחתרות - בהגנה, באצ"ל, בלח"י. לא הרחק מאיתנו, בדירה של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי 8, נתפס ונרצח אברהם שטרן, יאיר, מפקד הלח"י. כולם ידעו שכולם חברים במחתרות, זה היה מעין סוד גלוי".
היו מתחים בין השכנים סביב המחתרות השונות?
"לא בשכונת פלורנטין", הוא משיב נחרצות. "אנחנו גדלנו יחד. כל אחד עשה את הבחירות שלו וכולם כיבדו את זה".
הכול בזכות הגננת
את הקריירה המקצועית שלו הוא זוקף לזכות הגננת שלו בגן הילדים - סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ. "למדתי בגן עירוני ליד רחוב סלמה. הגננת ימימה היא זאת שהכניסה אותי לעולם המשחק והשירה. היא כנראה כבר אז זיהתה את היכולות האלה אצלי ועודדה אותי להביא את הכישרון הזה לידי ביטוי".
בבית הספר הדתי 'תחכמוני' למד עד גיל 14 והיה חניך בתנועת הצופים הדתיים. "אמא שלי הייתה דתייה ושלחה אותי לשם. היא שמרה כשרות והכול. בבית הייתה אווירה של מסורת, אבל בעקבות השואה זה היה מאוד מורכב". טופול, בעל לב יהודי חם, מספר שהוא מניח תפילין עד היום. "קיבלתי על עצמי להניח תפילין בימים שני וחמישי. זה נשאר לי עוד מהימים ההם".
את שירותו הצבאי עשה טופול כחבר להקת הנח"ל. בלהקה פגש את מי שתהיה לימים אשתו גליה (פינקלשטיין) ואת אורי זוהר, שהיה שותפו להופעות במשך שנים רבות. "אורי היה איתי בלהקה. יום אחד הוא מצלצל אליי ואומר: 'חיים, בבקשה אל תצחק כשתראה אותי'. הוא הגיע כשהוא חובש כיפה ולובש ציצית, מכנסיים קצרים וסנדלים. הוא נכנס ושאל בתמיהה: 'מה, אתה לא צוחק?'. הסברתי לו שציצית וכיפה ממש לא מצחיקות אותי. גם אני הלכתי ככה כנער וחבשתי על הראש ברט גדול. אמרתי לו: 'אורי, תזכור שהעניין הזה של ציציות לא התחיל היום ולא ייגמר מחר, זה רץ כבר 3,000 שנה. זה עניין רציני וכדאי שתיקח את זה בחשבון בהחלטה שלך'. אורי ענה לי שהוא משוכנע שזה מה שהוא רוצה". לאורך השנים נשמר הקשר עם הרב זוהר, ולפעמים טופול עולה לבית משפחת זוהר בירושלים ונהנה מלימוד משותף.
גם את רחבעם זאבי הי"ד הכיר טופול בצבא, היכרות שהתפתחה לחברות אמיצה. "הייתי מפקד להקת הנח"ל והוא היה סגן אלוף וראש מטה פיקוד דרום - שם התחברנו. גנדי היה מבוגר ממני בכמעט עשר שנים. הוא אהב את שירי ארץ ישראל ובא לשיר איתנו בלהקת הנח"ל. כך התיידדנו והידידות הזאת בינינו התפתחה והפכה לסיפור אהבה וידידות רבת שנים. הפכנו לחברים בלב ובנפש. אני וגליה, וגנדי ויעל שלצדו", מספר טופול. "הוא אהב את הארץ והכיר בה כל רגב אדמה. זה היה תענוג צרוף לטייל איתו בשבילי הארץ. הוא היה בעל חוש הומור, איש שמח מאוד. היו לנו שיחות נפש ארוכות. כשהוא היה מגיע ללונדון, היינו מסתובבים יחד ומדברים במשך שעות. הייתה לו משיכה לספרים, בעיקר הוא אהב ספרים על הארץ. היינו מגיעים לכל מיני ספריות נידחות ויושבים עם ספרים ישנים ומפות עתיקות של הארץ. היו לנו חוויות אדירות יחד. כשהוא נרצח זה היה שוק גדול", הוא נאנח.
טופול נשוי לגליה, אב לשלושה ילדים וסב גאה לתשעה נכדים. הוריה של רעייתו עלו מפולין בשנות ה‑20 של המאה הקודמת. את הבניין שבו גרה משפחת טופול בנה אביה של גליה בשנת 1928 במו ידיו. "ההורים של גליה גרו כאן עם ההורים שלהם, והיום בבית הזה גרים הנכדים שלי, שהם דור חמישי של המשפחה בבית הזה". הוא משתדל לשמור על אורח חיים בריא עד כמה שאפשר. מדי בוקר בשעה קבועה הוא צועד רגלית מביתו אל עבר חוף ימה של תל אביב. "אני גר במקום הכי טוב בעולם", הוא מציין. טופול שוחה, רץ לאורך החוף ושואף אוויר מלוא ריאותיו. אחר כך שב לביתו למקלחת קרה וממשיך בסדר יומו העמוס.
במקום הראשון: טוביה וסאלח
מאחוריו קריירה בינלאומית מכובדת והישגיו המקצועיים רבים: טופול זכה בפרסי גלובוס הזהב, זכה בפרס הטוני והיה מועמד לאוסקר. הוא השתתף בשורה של הצגות, סדרות וסרטים. ברשת ה‑BBC יצר שתי סדרות מיוחדות, אך נראה כי בין עשרות הדמויות שגילם נצרבו בתודעה הציבורית בעיקר שתיים - סלאח שבתי וטוביה החולב, שבמקרה או שלא במקרה הן בעלות ניחוח יהודי-מסורתי חזק.
את דמותו של סאלח שבתי גילם טופול לראשונה בלהקת הנח"ל במערכונים שכתב בעבורו אפרים קישון, והם היו הבסיס לסרט הקולנוע המוכר. בסרט 'כנר על הגג' גילם טופול את טוביה החולב, לאחר ניסיון עשיר שצבר על הבמה בלונדון. "טוביה וסאלח הם התפקידים החשובים בחיי", הוא מבהיר. "עשיתי עוד תפקידים מעניינים וטובים, אבל אלו המרכזיים והמשמעותיים בחיי". סרטים אלה הפכו לקלאסיקה עולמית. "יותר ממיליארד איש ברחבי העולם צפו בהם, זה לא נתפס".
למרות מקצועיותו הרבה, מיעט טופול לאורך השנים לעבוד בארץ. לעומת העבודה האינטנסיבית במקומות רבים בעולם, דווקא בישראל הוא באופן יחסי כמעט לא השתלב.
אפשר לומר שבתיאטרון הממסדי בארץ לא השתלבת. אולי שילמת מחיר מקצועי על עמדותיך הפוליטיות הימניות?
טופול הודף טענה זו מכול וכול: "בשום אופן לא. נכון, תמיד אמרתי את דעותיי בלי לחשוש, אבל לא נראה לי שזה קשור לעניין. זה נכון שלא קיבלתי יותר מדי הצעות להופיע בארץ ובהחלט הייתי שמח ליותר, אבל יש לכך הסברים ונימוקים מקצועיים אחרים שלא קשורים להשקפת העולם שלי", הוא מסכם.
בשנים האחרונות הוא משקיע את מרב מרצו וזמנו בפרויקט חייו - כפר הנופש נהר הירדן, המיועד לילדים הסובלים ממחלות כרוניות וחשוכות מרפא. טופול, אשר מכהן כיו"ר הכפר, יוצא לפחות פעמיים בשבוע מתל אביב לעבודתו בכפר הנופש הגלילי, הסמוך לגבעת אבני. "הכפר מיועד לילדים שסובלים ממחלות קשות או שאינן ניתנות למרפא, ודווקא בשל כך אנחנו משתדלים שהוא יהיה מלא שמחה ותקווה".
את הקמת כפר הנופש הוא מלווה מזה למעלה מעשור החל משלב הרעיון, שנסמך במידה רבה על פרויקט דומה שהקים בארצות הברית השחקן פול ניומן. "נפגשתי עם חברי פול ניומן, שהקים כפר לילדים חולים בקונטיקט והציע לי להקים כפר דומה בישראל. הרעיון מצא חן בעיניי וכינסתי כמה מנהלי בתי חולים לילדים בישראל ורופאי ילדים מומחים, סיפרתי להם על הרעיון והם התחברו מיד. הקמנו ועדה רפואית שישבה שנתיים וחצי על המדוכה, ובנתה תוכנית מפורטת שמתאימה לצרכים המיוחדים של ילדים חולים".
לאחר עשור שבו הכפר קרם אט אט עור וגידים - לפני שלוש שנים הפרויקט יצא לדרך. הכפר שהקים "יחד עם רבים וטובים", הוא מקום ייחודי בגליל התחתון שמארח לאורך השנה את הילדים החולים. "המקום נבנה מתרומות ומעניק לילדים שפע פעילויות כיפיות במטרה שישכחו קצת מהכאבים ויהפכו למשך שבוע ימים לילדים, כמו שאר בני גילם. הם רוקדים, משתוללים ושרים ומדהים לראות את זה. אלו 250 הדונמים במקום הכי נפלא בעולם. זה פשוט גן עדן", הוא אומר נרגש.
בכפר נהנים הילדים ממגוון אטרקציות, כמו קיר טיפוס אתגרי, חדרי יצירה, אומגה ועוד. כל מחזור אירוח מורכב מבעלי מחלה ספציפית עם רופאים, אחיות ומתנדבים המומחים במחלה זו. "צריך לראות את הילדים האלה איך הם מגיעים מסכנים, שפופים, עם מחלות שלא נדע, ואחרי חצי שעה הם מתחילים לחייך ולשמוח. אין מילים לתאר את הסיפוק הגדול לגרום לילדים האלה מעט שמחה בחיים".
זוכר מפגש כואב במיוחד עם ילדים חולים בכפר?
"אין מפגש אחד כזה. אחרי כל פעם שאני מבקר בכפר אני יושב באוטו חצי שעה ובוכה. לא מתרגלים לראות ילדים חולים", הוא אומר ועיניו מוצפות דמעות.
אריק לביא בעשרים דקות
לא רבים יודעים, אך טופול הוא לא רק שחקן מחונן אלא גם זמר, פסל ומדובב מוכשר, ולאחרונה נודע שהוא גם צייר חובב בעל כישרון רב. אנחנו עולים לסטודיו שלו ששוכן בקומה העליונה של הבית. בחדר המרווח ניצבים כני הציור ועליהם מונחות יצירותיו. "בשבילי לצייר זו הנאה צרופה. מתי שבא לי אני מצייר", הוא אומר. "אני רוצה לקום בחמש בבוקר ולצייר, אז אני קם ומצייר. רוצה בשעת ערב - אז יאללה". במשך שנים רבות צייר טופול להנאתו, ורק בשנים האחרונות כישרונו נודע ברבים. "כשחזרתי מהופעות עמוס אדרנלין, החברים שלי היו יוצאים לבלות ולשתות בכל מיני מקומות, אני העדפתי לשבת בבית עם גליה ולצייר איזה שעתיים בכיף".
באמתחתו של טופול סדרת בולים עם ציורי דיוקנאות של נשיאי מדינת ישראל אותם צייר. הסדרה הונפקה על ידי השירות הבולאי. בימים אלה הוציא לאור סדרת בולים נוספת לציון יובל ל'כנר על הגג'. ההכנסות ממכירת הסדרות, יש לציין, לא מגיעות לכיסו הפרטי של טופול אלא מוקדשות לפעילות כפר נהר הירדן. לאחרונה הציג בבית מורשת בגין בירושלים תערוכה ובה דיוקנאות של אנשי תרבות שצייר טופול לאורך השנים, מנתן אלתרמן ואליעזר בן יהודה ועד אריק איינשטיין ואריק לביא.
כמה זמן לוקח לך לצייר דיוקן של אדם?
"זה לא קבוע. אריק לביא, לדוגמה, ישב אצלי בבית וציירתי אותו תוך עשרים דקות, אבל יש כאלו שלוקח לי גם כמה ימים טובים. אני מתחיל עם העיניים של האדם, זה האתגר הגדול. הלאה זה כבר יותר פשוט".
הציורים והדיוקנאות שלך מדויקים ומקצועיים. זה כישרון מולד או שכל אחד יכול?
"זה תחביב שפיתחתי במשך שנים. כבר מגיל עשר אני זוכר את עצמי משרבט במחברות כל מיני דברים. אני זוכר שציירתי פעם על השולחן בבית את הנרייטה סולד. אבא שלי נכנס לחדר, הסתכל ובמקום לכעוס עליי אמר 'אה', במין טון מרוצה כזה. מאז המשכתי לצייר מתי שרק יכולתי. זה לא בא בבת אחת, זה שנים של התמדה והשקעה. אבל אני חושב שאם לאדם יש כישרון והוא נהנה מזה, כדאי לו להתאמץ ולהתפתח, ממליץ על זה מכל הלב".