מאוד פופולרי בימינו לדרוש שישראל "תשמור על הסטטוס קוו" בהר הבית - אבל מי בכלל יודע להגיד בדיוק מה זה ה"סטטוס קוו" הזה?

למעשה, הכללים שהונהגו לגבי זכויות תפילה בהר מייד לאחר מלחמת ששת הימים דומים רק בקושי לאלה הנהוגים היום.

יש לציין מלכתחילה שלאחר מלחמת ששת הימים, השליטה בהר הבית ניתנה לווקף המוסלמי על ידי לא אחר מאשר שר הביטחון דאז, משה דיין. אישיות מאוד שנויה במחלוקת בהיסטוריה הישראלית המודרנית.

דיין זכה לשבחים רבים בגין הנצחון המופלא של ישראל באותה מלחמה – וגם הואשם באותה מידה במה שקרה במלחמת יום הכיפורים שש שנים מאוחר יותר.

הרב אליעזר מלמד, רב יישוב הר ברכה וראש הישיבה שם, כתב השבוע בבשבע, "מזה שנים, היה ידוע שיש במשה דיין שני צדדים, חושך ואור משרתים בערבוביה. מצד אחד, גיבור ישראל, ומצד שני, נואף וגנב [של ממצאים ארכיאולוגיים - ה.פ.]. ככל הנראה, ניאופיו וגניבותיו הכריעו את הכף לרעתו. זה היה השלב שבו החל לאבד את מעמדו הציבורי; שמו ייזכר לדיראון".

אחרי שדיין דאג להסיר את דגל ישראל מהר הבית לאחר המלחמה, הוא התקין את ההסדרים הבאים (על פי רשימה שהוכנה על ידי מומחה ירושלים והיסטוריון נדב שרגאי):

1. הווקף, גוף דתי ירדני-מוסלמי, ימשיך לנהל את האתר.

2. יהודים יורשו לבקר בהר הבית, אבל לא יורשו להתפלל שם.

3. משטרת ישראל תשמור על החוק וסדר במתחם המקודש.

4. ריבונות וחוק ישראלי יוחלו על הר הבית, כמו גם לכל ירושלים.

זמן קצר לאחר מכן, הוחלט גם שיהודים ולא-מוסלמים אחרים ייכנסו להר רק דרך שער המוגרבים, במרכזו של הכותל המערבי. כמו כן, הוחלט לאסור הנפת דגלים בהר.

"במבט לאחור," מסכם שרגאי, "הויתור שעשה משה דיין בשמו של העם היהודי אכן היה עצום, קולוסאלי, כמעט בלתי נתפס. המדינה היהודית הפקידה את המקום הקדוש ביותר שלה לדת מתחרה - הדת המוסלמית, שבשבילה הוא רק שלישי בקדושה, וויתר על הזכות להתפלל שם".

באותו זמן, מחאה יהודית נגד תקנות אלו הייתה מינימאלית, אולי מפני שהציבור היהודי היה נרגש מההזדמנות להתפלל בכותל המערבי – קיר-תמך בלבד של הר הבית המקודש. בנוסף, רובם ככולם של הרבנים פסקו על פי מסורת ארוכת שנים – וגם על פי חוסר ידע ארוך-שנים בענין מיקומם המדויק של האזורים האסורים לכניסה - שהכניסה להר הבית אסורה.

היום, יותר מ-40 שנים מאוחר יותר, ה"סטטוס קוו" הנ"ל כבר איננו בתוקף. ראשית כל, יהודים דתיים עכשיו מאד רוצים לעלות להר, מכמה סיבות: גבולות המקומות המותרים הפכו כמעט נחלת הכלל. בנוסף, הם חוששים לאבד את הריבונות הישראלית בהר, ומשוכנעים שביקוריהם התכופים לאתר ימנעו את זה.

במסגרת ההסדרים המקוריים, יהודים הורשו לבקר בהר באופן חופשי - אבל היום, ביקורים כאלה מוגבלים לעתים קרובות. מותר ליהודים לעלות רק חמישה ימים בשבוע, שלוש שעות בבוקר ושעה אחת בצהריים. אפילו שעות ספורות אלו נמחקות לעתים קרובות, כאשר הסתה ותסיסה ערבית מבשרות על אלימות צפויה.

מותר ליהודים דתיים לבקר רק בקבוצות קטנות; פעמים רבות, נאלצים לחכות במשך שעות עד ש"יתפנה מקום" בהר בשבילם. גם אז, לעתים קרובות בם אינם מורשים להיכנס כלל.

בנוסף, איסור הנפת דגלים בהר הבית נאכף רק במקרה של דגלי ישראל, אבל לא כאשר דגלי חמאס או הרשות הפלסטינית מונפים.

כאשר חברי כנסת ואנשי ציבור אחרים, כגון פעיל הר בית יהודה גליק (המתאושש מהפציעות החמורות שנגרמו לו בניסיון ההתנקשות ע"י מחבל פלסטיני) קוראים ודורשים לקבל זכות לתפילה יהודית באתר הקדוש ביותר ליהדות, הם לעתים קרובות מואשמים בניסיון לשנות את ה"סטטוס קוו".

יש להזכיר לאותם קנטרנים כי "הסטטוס קוו" כבר השתנה מאוד, על חשבונו הכבד של הזכויות היהודיות בהר הבית.

בחלק ג' של סדרה זו, תוכלו לקרוא עדויות מדהימות לכך שכיפת הסלע נבנתה במקור עבור-- יהודים!

לקריאת חלק א' בסדרה