הר הבית
הר הביתפלאש 90

בוועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת התקיים אתמול (שני) דיון מעקב על הסטטוס-קוו במתחם קבר דוד.

אחת הסוגיות המרכזיות שעלו בדיון הוא אי-הגדרתו של קבר דוד כמקום קדוש בחוקי מדינת ישראל, אך קבר דוד אינו לבד. מתחם נוסף שאינו מוגדר כמקום קדוש בחקיקה זו הוא, הר הבית.

לעניות דעתי שתי סיבות מרכזיות הובילו לכך: האחת היסטורית, נטועה בדחיקתו של הר הבית לשולי התודעה הלאומית היהודית טרם הקמתה של מדינת ישראל הן מצד הממסד הרבני על שלל זרמיו במישור ההלכתי והן מצד ההסתדרות הציונית והנהגתה הפוליטית במישור המדיני. השנייה משפטית, נעוצה בהתרשלות בהליך החקיקה בסוגיית המקומות הקדושים במשכן הכנסת.

במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה (1856) הותרה הכניסה להר הבית למבקרים שאינם מוסלמים, לאחר כשש מאות שנה שבהן היא נאסרה בידי הממלוכים והעות'מאניים ששלטו בארץ-ישראל. בניגוד גמור לנוצרים שהחלו לפקוד את הר הבית, אסרו רבני ירושלים על היהודים מלעלות אליו, פן תיטמא קדושתו (טומאת מתים). בניגוד לעמדה ההלכתית, מספר אישי ציבור יהודים מאירופה הפרו ביודעין את הפסיקה הרבנית מלבוא במקום הקדוש ובכך עוררו את זעמם של בני 'היישוב הישן' בעיר. לעומתם הכיר הרצל את ההלכה ובביקורו בירושלים (1898) בחר להשקיף על מקום המקדש מבית הכנסת 'תפארת ישראל' (ניסן ב"ק) ברובע היהודי. בתחילת המאה העשרים התערער הטבו, שאסר עלייה יהודית להר הבית. תהליך זה התרחש כתוצאה מהתפתחות 'היישוב החדש' בירושלים, מהתחזקות התיירות המודרנית לעיר, ומביטול הצורך ברישיון לביקור במקום הקדוש. אך גם לאחר-מכן נותר הכותל המערבי אתר התפילה והפולחן המרכזי ליהודים.

בתקופת המנדט הבריטי חלה פוליטיזציה במעמדו של הר הבית, מאתר דתי והיסטורי לסמל לאומי. תהליך זה תרם תרומה מכרעת להתפתחות הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, שבו החלה המנהיגות הערבית להאשים את היישוב היהודי והתנועה הציונית בניסיון להרוס את מסגדי הר הבית בכדי להקים את בית המקדש. לאורך תקופה זו נותרה על כנה עמדת הרבנים בסוגיה ההלכתית, שאסרה על היהודים מלעלות אליו ואף הייתה איתנה בדעתה כי הקמת בית המקדש לא תזורז באמצעות עבודה גשמית אלא תמתין לבוא הגאולה מידי הקב"ה. בכדי להקטין את גובה הלהבות מול העולם המוסלמי וערביי ארץ-ישראל, ההנהלה הציונית ומוסדות היישוב היהודי נקטו שוב ושוב באפולוגטיקה כנגד האשמותיו החוזרות ונשנות של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שמסגד אל-אקצה בסכנה וטענו כי ליהודים אין כל עניין במקומות הקדושים למוסלמים אלא בכותל המערבי.

לאחר מלחמת ששת הימים (יוני 1967), היה זה אך טבעי, שהופנו כל הזרקורים אל עבר הכותל המערבי ולמען הרחבת רחבת התפילה בו. מאז הוא התקבע, כאתר ממלכתי המשמש לטקסים, עצרות, תפילות מיוחדות ולהשבעת חיילים. תוקף רשמי וסטטוטורי למעמדו כמקום קדוש ניתן לו ב-'תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים' (התשכ"ט – 1969 ו- התשמ"א – 1981), שבהן אין כל זכר להר הבית. ההסבר לכך נמצא במישור המשפטי.

כשלושה שבועות לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים התקבל בכנסת בחקיקת בזק 'חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967'. בחוק זה נכתב כי "המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות". בנוסף הוטלו בחוק עונשי מאסר של 7-5 שנים לכל "המחלל מקום קדוש או הפוגע בו בכל דרך אחרת" או "העושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות". בחוק זה לא הוגדר למעשה מהו מקום קדוש ואין בו כל הפניה לרשימה שמית והגדרה של מקומות קדושים לבני כל דת. למעשה זהו חוק כללי ביותר, שנועד בכדי לשמור על המקומות הקדושים, שהיו בשליטת ירדן והועברו לריבונות ישראלית בתום המלחמה, מפני פגיעה וחילול ועל מנת להבטיח את חופש הגישה אליהם.

ב-'תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים' (התשכ"ט – 1969 ו- התשמ"א – 1981) הוגדרו לראשונה במדינת ישראל המקומות הקדושים ליהודים (אין הגדרה כזו לבני דתות אחרות). מעיון בתקנות עולה כי המקום הקדוש הראשון הנזכר ואליו התייחסה לשון החוק הוא הכותל המערבי. להר הבית כאמור אין כל אזכור והגדרה בתקנות אלה. מעבר לכך לא נכללו והוגדרו בהן גם מקומות קדושים נוספים במדינת ישראל בכלל ובירושלים המאוחדת בפרט כגון: הר הזיתים, קברי הנביאים (מערת חגי, זכריה ומלאכי), קבר דוד, קברי המלכים (מערת כלבא שבוע), קברי הסנהדרין ועוד. ללמדכם כי בתהליך החקיקה לא הושקעה מחשבה מעמיקה ויסודית והיא נעשתה בחופזה. בכל הקשור להר הבית הובילה לכך כאמור גם תולדה היסטורית, שדחקה אותו לשולי התודעה היהודית, ולא בפעם הראשונה.

הכותב, ד"ר דותן גורן, חוקר את המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בארץ-ישראל בעת החדשה. עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר-אילן ומלמד בחוג לגיאוגרפיה במכללות ליפשיץ והרצוג.