מדיניות ההתיישבות והביטחון על פי התורה
מעת לעת עולה השאלה, האם ניתן ללמוד מהתורה וההלכה מהי המדיניות הביטחונית הראויה, והאם אפשרי שתלמידי חכמים יושבי בית המדרש ינהלו את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל.
התשובה אמנם מורכבת מאוד, אבל ניתן לתמצת אותה במשפט אחד: עקרונות בוודאי צריך ללמוד מהתורה, אולם דרכי הביצוע תלויות במצב המציאותי הכולל. לפיכך, כדי להגשים את החזון צריך קודם כל שתלמידי חכמים יבררו היטב את העקרונות התורניים. ולצד אותם תלמידי חכמים יש צורך באנשים חכמים מאוד שמבינים את העקרונות התורניים ומאמינים בהם, ויחד עם זה מבינים את המצב המדיני והביטחוני על כל מרכיביו, כדי שיוכלו לבחון מהי הדרך להגשים את החזון. ומבין אותם אנשים חכמים צריכים לקום מנהיגים שמסוגלים להוביל את הרעיון המעשי אל הפועל.
בעת שהציבור עוסק בבחירת המנהיגים המעשיים, נשתדל אנחנו למלא את תפקידנו בבירור העקרונות שבלעדיהם אין אפשרות להגשים את החזון.
וזה היסוד הראשון שעלינו ללמוד מהתורה, שסוף מעשה במחשבה תחילה. התלמוד קודם למעשה. תחילה עלינו לדעת למה אנחנו שואפים. מפני שככל שהמטרה פחות בהירה כך קשה יותר להגשימה. זו הבעיה הבסיסית של המדיניות הישראלית: מצד אחד אומרים שהשאיפה היחידה כמעט היא לשקט, שלום ושלווה. ומצד שני, מתחת לפני השטח ומעבר להצהרות הרשמיות, רוחשת כמיהה לגאולה, לקיבוץ גלויות וליישוב הארץ, ובעת הצורך יהודים אף מוכנים למסור את נפשם למען הגשמת החזון הזה. אם תקשיבו היטב לדברי המנהיגים המרכזיים של מדינת ישראל, כמעט תמיד תמצאו את הסתירה הזו בדבריהם.
נתחיל בבירור העקרונות.
מצוות יישוב הארץ
היסוד של המדיניות הישראלית נעוץ בהבטחה שהבטיח ה' לאבותינו את הארץ ובמצוות התורה ליישב את הארץ. ללא ההבטחה והמצווה לא הייתה קמה התנועה הציונית ולא היינו מייסדים את מדינת ישראל.
דברי הרמב"ן - כיבוש והתיישבות
ראש המדברים במצוות יישוב הארץ הוא הרמב"ן, שאף זכה להיות נאה דורש ונאה מקיים, עלה לארץ והקים קהילה בירושלים. ועד היום בתי הכנסת הרמב"ן שבירושלים נקראים על שמו.
וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות, מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ..." "והורשתם" פירושו לכבוש, שתהיה ריבונות ישראל על הארץ. "וישבתם" פירושו ליישב את הארץ, שלא תהיה שממה.
המצווה מחייבת את ישראל לכבוש את הארץ, "וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצווה.... ולשון ספרי (שופטים יז יד) 'וירשתה וישבת בה' - בזכות שתירש (תכבוש) תשב..." ומדגיש הרמב"ן שלא נטעה לחשוב שמצוות כיבוש הארץ נאמרה לעולי מצרים בימי יהושע בן נון בלבד, אלא המצווה מחייבת את כל הדורות שלא להניח את הארץ "ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות... הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות". ומכוח מצוות עשה זו חייב כל יחיד לשבת בארץ ישראל, "ואפילו בזמן גלות".
אמנם במשך דורות רבים היה עם ישראל במצב של אונס, שנבע מגלות הגוף והנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה הכללית, וממילא גם רוב היחידים התרשלו בקיומה. בחסדי ה', בדורות האחרונים החל ה' להצמיח את ישועתנו, מצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה כעם וכיחידים.
עוד צריך להוסיף שמצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, ומכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ' שכז).
דעת הרמב"ם - התיישבות והגנה
אמנם הרמב"ם לא כתב בהלכותיו שמצווה על ישראל לכבוש את הארץ. ומשמע שלפי דעתו מצוות הכיבוש הוטלה על דור עולי מצרים, ונראה שגם על מלכי ישראל לדורותיהם. אמנם מצווה כללית ויסודית שכל יהודי יגור בארץ ושעם ישראל יקים בארץ את מדינתו. וזה שלא מנה הרמב"ם מצווה זו בתרי"ג המצוות, מפני שקבע בכללי המניין שלו שאין הוא מונה מצוות כלליות שמצוות אחרות תלויות בהן. ואכן במצוות יישוב הארץ תלויות מצוות רבות מאוד, ובכללן כל מצוות החקלאות התלויות בארץ, וכן מצוות הקמת בית המקדש, קידוש חודשים, לא תחנם, איסור הסגרת עבד שברח לארץ ישראל והזכרת הארץ בברכת המזון.
ואף על פי כן לדעת הרמב"ם, אם כבשו הגויים את ארץ ישראל והגלו את ישראל מתוכה, אין חובה לישראל ליזום מלחמה כדי לכבוש את הארץ בחזרה. אלא מצוות המלחמה שנזכרה בתורה חלה כיום רק לשם "עזרת ישראל מיד צר".
כלומר, לפי הרמב"ם כך היא התוכנית הריאלית ליישוב הארץ, שיעלו עוד ועוד יהודים להתיישב בארץ, וכך היישוב היהודי ילך ויתבסס. ואז יקרה אחד מהשניים: או שבתהליך של תשובה גדולה יזכו לגאולה ניסית שתוביל לריבונות מלאה. או שבתהליך הדרגתי יתבסס מעמדם של ישראל בארצם, ואם יהיו גויים שיסכנו את קיומם - תחזור מצוות המלחמה מהתורה להצלת ישראל. ומצוות המלחמה במצב כזה אינה רק להתגונן, אלא אף לתקוף כדי להתגונן. וכפי שאמרו חכמים (עירובין מה, א) לעניין שבת, שאם באו גויים אפילו לגנוב קש ותבן מעיירות שעל הגבול, מצווה לחלל שבת ולצאת כנגדם בכלי נשק. שאם ישתקו להם על גניבת קש ותבן, סוף שיבואו להרוג נפשות (הל' שבת ב, כג). הרי שמתוך ההגנה מגיעים לריבונות (מלומדי מלחמה סי' א).
תקדים בית ראשון ובית שני
אפשר לומר שלדעת הרמב"ן, הדוגמא המחייבת לקיום מצוות יישוב הארץ לדורות היא כיבוש הארץ ויישובה על ידי יהושע בן נון ובני דורו. וזו המצווה המוטלת על ישראל בעת שנמצאים בגלות או תחת ריבונות זרה, לחתור בכל כוחם להשגת ריבונות תוך נכונות ליזום מלחמה כדי לכבוש את הארץ ולשחררה מידי זרים.
ואילו הדוגמא המחייבת לדברי הרמב"ם הוא מנהגם של ישראל בימי בית המקדש השני, שתחילה התיישבו בארץ בחסות השליטים הגויים, ובמשך הזמן התרחב היישוב עד שצרכי ההגנה על הקיום הרוחני והגשמי הכריחו אותם ללחום בשליטים ולהחזיר את הריבונות והמלכות לישראל. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' חנוכה ג, א): "בבית שני כשמלכי יוון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". ועל דבר זה אנו מודים ומהללים לה' בימי החנוכה.
ההבדל ביניהם
למעשה, ההבדל בפועל בין הרמב"ם לרמב"ן אינו גדול. שכן גם הרמב"ן מודה שאין לכבוש את כל הארץ בבת אחת, וכפי שהורתה התורה לכבוש תחילה את עיקר הארץ ולהתרחב בהדרגה, והמלחמה צריכה להתנהל על פי השיקול הרציונאלי בלי לסמוך על הנס. מנגד, גם הרמב"ם שסובר שמלחמת מצווה היא רק מלחמה הגנה מכיר במציאות ההיסטורית, שכמעט בלתי אפשרי שציבור גדול של יהודים יוכל להגן על עצמו ללא ריבונות, ואין הגנה ללא הרתעה - כולל תפישת המקומות שמהם יצאו התוקפים.
אך בצד העקרוני יש ביניהם הבדל גדול: לשיטת הרמב"ן יש לחתור בפועל לכיבוש הארץ ואח"כ ליישובה, ואילו לשיטת הרמב"ם יש לחתור ליישוב הארץ ולאחר מכן להגן על יושביה, דבר שמצריך בדרך כלל מלחמה על הריבונות.
מה שהיה
מה טוב היה אילו היינו זוכים לשוב בתשובה שלימה ולקיים את החובה לגור בארץ כדברי הרמב"ן, ואפילו בעיר שרובה גויים, כדברי הרמב"ם. עם ישראל היה עולה לארצו עוד הרבה לפני השואה כדי ליישבה ולכונן בה מחדש את ריבונותו, ומתוך כך היינו זוכים להצלה של מיליוני יהודים ולקירוב הגאולה.
ומשלא זכינו, עיקר קיבוץ הגלויות החל אחר השואה, ובמתי מעט ומתוך התגוננות זכו שרידי השואה ופליטי הגלויות להקים את מדינת ישראל.
המדיניות לעתיד
נדמה שלאור מה שלמדנו עולה ומתבהרת המדיניות הנכונה על פי התורה, שיש בה שילוב של כל העקרונות שהעמידו הרמב"ם והרמב"ן: עלייה, התיישבות, הגנה וכיבוש.
ההצהרה הבסיסית של מדינת ישראל צריכה להיות כדברי הרמב"ן: שכבני העם הישראלי, על פי תורתנו הקדושה, הננו שואפים ליישב את כל מרחבי הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת, בשני עברי הירדן. רק גויים שהם אוהבי ישראל, מאמינים בתורה ומקיימים את שבע מצוות בני נח רשאים להיות אזרחים בארצנו (כדין גר תושב).
אולם בהיותנו שוחרי שלום ומכבדי אדם, אנו כובשים את שאיפותינו ואיננו מתכוונים ליזום מלחמת כיבוש, וכן איננו מתכוונים לגרש נוכרים שאינם מזדהים באופן מלא עם השאיפות שלנו.
אבל אם חס ושלום יעזו אויבינו מבחוץ לתקוף אותנו, ננצל כל מלחמה כדי להרחיב בהדרגה את גבולות ארצנו. ואם יעזו הנוכרים החיים עמנו לאיים על הריבונות שלנו, בנוסף לכך שנדכא את אלימותם, נפעל בהדרגה להוצאתם מהארץ.
אגב, כל עם נורמלי נוהג כך בדרך זו כלפי אויביו המושבעים, אלא שאנחנו לא עם ככל העמים, ולכן רק כאשר נבין שערך מקודש מנחה אותנו בכך, נוכל לקיים את המדיניות הזו בתבונה, נחישות ורגישות.
מתוך עמדה מדינית זו, ניתן להתמודד באופן הרבה יותר מוצלח עם הלחצים הבינלאומיים, שרבים מהם מעוגנים בשיקולים מוסריים והיסטוריים, ללא מודעות לחזון האמיתי של עם ישראל.
לתגובות: [email protected]
שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il