ועדה מיוחדת שבחנה שורה ארוכה של מעשים במבצע "צוק איתן" ממליצה להעניק את "עיטור העוז", השני בחשיבותו, לסגן מפקד פלוגת הסיור של חטיבת גבעתי, סגן איתן פונד, שנכנס למנהרה ורדף אחרי חוטפי הדר גולדין ז"ל.
על פי הדיווח הערב בערוץ 2 "עיטור העוז" מוענק על "מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש". הוועדה ממליצה עוד להעניק ארבעה עיטורי מופת, 12 צל"שי רמטכ"ל ו-27 צל"שים מטעם אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן.
בנוסף לאלה יוענקו 12 צל"שים ליחידות לוחמות. הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ יבחן את ההמלצות, ואם וכאשר יאשר אותן הוא גם יזכה להעניק את העיטורים והצל"שים עוד בטרם הוא פורש מתפקידו.
סגן איתן סיפר בעבר בראיון עיתונאי על הרגעים שלאחר חטיפת הדר, "אני שומע מישהו מאחוריי צועק 'גולדין, גולדין', ואני רואה את ליאל ובניה ובחפ"ק מ"פ אני רואה רק חמישה אנשים ושגולדין חסר", נזכר סגן איתן. "אני נותן פקודה בקשר לכולם לתת מספרי ברזל. כל מפקדי הצוותים אומרים 'ירוק בעיניים' שזה אומר שכולם נמצאים, והחפ"ק מודיע שגולדין איננו. בשלב הזה אני מבין שגררו את גולדין לתוך הפיר של המנהרה ושהזמן מתקתק".
"אני אומר למישהו בחפ"ק שאני נכנס פנימה, והוא אומר שזה נראה ממולכד והוא לא חושב שזה מה שנכון לעשות. אני רק חיפשתי את האישור, אז אני עולה מול המג"ד והוא אומר לי לחכות, שמעתי את המח"ט בקשר אז עליתי גם מולו ואמרתי שאני נכנס פנימה. הוא אמר 'בסדר גמור, תזרוק רימון', ובדיוק אז המג"ד הגיע ונתן לי גם הוא אור ירוק".
"הדבר היחיד שעובר לי בראש הוא להביא את גולדין. נכנסות גם מחשבות שאולי אני יכול לגרום ליותר נזק מתועלת - שאני יכול להתפוצץ או שיכולים לחטוף אותי גם כן, או פשוט שיירו בי בתוך המנהרה. אבל זה הכל קורה תוך שניות, ככה שלמרות המחשבות ברור לי שהדר שם ושאני נכנס להביא אותו. לא חשבתי אפילו על אם אני אמצא אותו בחיים או לא".
בשלב ראשון סגן איתן זורק רימון ויורד לפיר, רק כדי לגלות שהוא לא יכול להתקדם עם הציוד הכבד שעליו. הוא עולה למעלה, מקבל אישור להוריד את האפוד, הקסדה והנשק ונכנס שוב - הפעם רק עם אקדח ופנס. "אני יורד למטה ומתחיל לזחול בפנים, לעקוף את הבטון ואז ראיתי שהמנהרה נפתחת למשהו יותר גדול", סיפר. "חשוך לגמרי בפנים ויש שם שקט של מוות. אני רואה את המנהרה ואני מבין שאני צריך איתי עוד אנשים, חזרתי אחורה וצעקתי לאנשים בחוץ שיבואו איתי. אחד ממפקדי הצוותים ועוד חייל שלו יורדים יחד איתי למטה".
"בתוך המנהרה רואים אולי 2-3 מטר קדימה ומעבר לזה כלום. חושך מוחלט. אבל מתקדמים כדי להביא את הדר. אין לי הערכה לא של זמן, ולא של מרחק ולא של כיוונים. אתה מקבל בפנים איזשהו ורטיגו", סיפר סגן איתן. "אני ממשיך להתקדם ומתדרך את הבחור שמאחוריי שיש לו מקום לשים על הכתף שלי את הקנה של נשק, וככה אנחנו מתקדמים עד שמגיעים להסתעפות ראשונה של המנהרה. אני רץ ורץ ורץ ורץ ואני לא רואה סוף. אין אור בקצה המנהרה זה בול זה, פשוט אין סוף וזה השלב שבו התלבטתי. אבל אז זיהיתי את הפריטים של הדר שהיו מלאים בדם. רק רציתי למצוא אותו חי.
"מבחינתי לא הצלחתי, אני לא רואה את עצמי גיבור. הייתי במקום הנכון בזמן הנכון ועשיתי את מה שאני צריך לעשות. נהרג לי מ"פ ונהרגו לי שני חיילים את מי זה מעניין עכשיו אם נכנסתי למנהרה? זה לא שייך, אנשים נהרגו, מה גיבור עכשיו, מה זה קשור? זאת הייתה הרוח - זאת הייתה הרוח של בניה ואני בטוח שהוא היה עושה את זה לפניי. זאת הייתה הרוח של הדר וזאת הרוח של היחידה וזו הרוח הצבא ושל המדינה שלנו. זאת לא גבורה, זה עם ישראל".