בחודש הקרוב, ימלאו עשר שנים למותו של אפרים קישון ובני משפחתו פותחים לראשונה צהר לעולמו המיוחד, לסרטים שביים וכתב, למחזות, לעולמו הפרטי  ולחדר עבודתו.

נוסף  לכך לראשונה, רואה אור אוסף מקיף מיצירתו של חתן פרס ישראל אפרים קישון, הסופר, הסאטיריקן, המחזאי, התסריטאי ובמאי הקולנוע הישראלי. 
 תחת הכותרת " ספר קישוני" לוקחת אותנו נוית בראל המצוינת, למחוזות שכל פעם כאילו נדמה שהומצאו מחדש.
 והם, המחוזות הללו, הם הרי אנחנו.
 קחו למשל את פרק הפתיחה של הספר, מחוזות פארטצ'יה. הכל אצלנו פרטאצ' אחד גדול. מאז, מעולם, בעבר הקרוב וגם בזה ההווה. כמה נכון.
 קחו את הסיפור על בוריס? קראתם? גם העורך לא. כמה מצחיק וכמה עצוב, שרק גאון כקישון יכול היה לכותבו.
קישון נחשב לסופר העברי הנקרא ביותר בעולם, אחרי כתבי הקודש. הוא כתב למעלה מ-50 ספרים בשפה העברית, שתורגמו ל-37 שפות. ספריו נמכרו ברחבי העולם בלמעלה מ-45 מיליון עותקים. המבחר ב"ספר קישוני" כולל סיפורונים שנכתבו לאורך חצי מאה של שנות יצירה.

מדובר בחגיגה קישונית לתפארת, לציון מותו של האדם שזיקק אל דפיו את הישראליות באופן המדויק ביותר. כל מי שמתגעגע לסגנונו המופלא והייחודי של קישון - "באחד האמשים הללו", "הזעליגים", "גמזני", "אשתי הקטנה", "הג'ינג'י עם המפתחות" ועוד ועוד – יהיה מאושר לצלול אל האסופה הנפלאה הזו.

אפרים קישון נולד בבודפשט שבהונגריה בשנת 1924. ב-1944 נכלא במחנה ריכוז הונגרי, שרד את מסע המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור בפולין, חזר לבודפשט ומצא שמכל משפחתו נותרו בחיים הוריו ואחותו. ב-1949 ברח מהונגריה עם אשתו הראשונה ועלה לישראל בספינה "גלילה".

ב-1951 עבר לתל אביב ופרסם את ספרו הראשון בעברית, "העולה היורד לחיינו". בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים אולפן ללימודי עברית, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון פרי עטו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. כתב טור יומי ב"מעריב" במשך 30 שנה. הקים את תיאטרון "בצל ירוק". כתב וביים 7 סרטים, ששניים מהם – "סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי" – זכו בפרס "גלובוס הזהב" והיו מועמדים לפרס האוסקר. כתב וביים מחזות מצליחים רבים. חתן פרס ישראל לשנת 2002.

מספר חודשים לפני מותו, כתב קישון את "פרטאצ'יה ללא הפסקה" בוא הוא עורך חשבון נפש עם קוראיו.

" שומה עלי לאסוף באמשים אלו את שארית קוראי, ולעשות איתם חשבון נפש נוקב: אנא, הגידו לי סוף-סוף, מה אתם מחייבים ומה אתם שוללים בכתיבתי? האם הנושאים הקטנים של היום-יום באמת יצאו מן האופנה ומן האף? כלום רשאי ההומוריסטן להיות רציני בשיעור של שליש? האם אני בירידה או בעלייה או קופא על שמרי בהשפעת השרב? האם פסקתם לקרוא אותי בגלל הכתבה על הכלבה מאקס / שר האוצר / הפוקר היהודי / המחדל / לא פסקתם.

בכלל, מה לדעתכם חייב לעשות הומוריסטן קטן, הנקרא סאטיריקן גדול אחרי מותו, אשר כבר הספיק לכתוב פעמיים על כל דבר בעולם, מלמעלה ומלמטה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, וחוזר וחלילה וחס. גם רמזים שקופים כי הגיע הזמן לשלוח את הסופר לעזאזל, מתקבלים באהדה. אנא, דברו איתי, דברו עם סופר מבודד, שטחו עיניו מזוקן ויש לו קשיי קומוניקציה כרוניים. אין צורך למסור, בהתאם לאמנת ז'נבה, אלא את שמך, מקצועך, גילך ואת דעתך. אשמח להכיר אותך, קורא אלמוני שלי."

ולצד הספר ,עשר שנים חלפו מאז הלך לעולמו אפרים קישון (1924 - 2005), אבי ההומור הישראלי. מהסאטיריקנים ,הבמאים הישראלים הידועים ביותר בעולם ומענקי התרבות של ישראל, חתן פרס ישראל שיצירותיו הספרותיות, הקולנועיות והבימתיות עדיין חיות, בועטות, נושכות ורלוונטיות –ממש כאילו נוצרו היום.