מתכרבלים בחורף
מתכרבלים בחורףצילום: רעות לוי

כאשר אתם קוראים טור זה, ייתכן ואתםה בלחץ מהסערה שבאה אלינו, או שהיא כבר חלפה.

מגישי החדשות, החזאים וכל הפרשנים למיניהם חוזרים ומדגישים כמה חשוב להיזהר, להישמר, כי מול "איתני הטבע" קשה לעמוד, הם אינם בשליטה שלנו.

ולי תמיד איתני הטבע מזכירים את אותו הלילה שבו חיינו השתנו, כמה טיפות של גשם על הכביש שינו את חיינו וחיי ילדנו המתוק.

נכון, אין לנו מה לעשות מול איתני הטבע, יש משהו למעלה שמחליט מתי "להשתמש" בהם ובאיזו עוצמה, לנו נותר רק לעמוד מתפלאים מול הכח החזק של מי ששולח אותם, כיצד בידם לעקור עצים, להציף רחובות, למלא רחובות בלבן, להשבית ערים שלמות. מי עוד מסוגל לעשות זאת?

וגם בידם לקחת ילד מתוק ומדהים ולהופכו לנכה מאה אחוז ואת הוריו ומשפחתו להעמיד בנסיון כל כך קשה ומורכב.

באותו רגע שפגעה בנו המכונית, הרגשתי בעוצמה רבה את ידו של בורא העולם מכה בי. הטלטלה, האש שראיתי יוצאת מהמנוע, הזכוכית  שהתנפצה לי מול הפנים, השקט שאחרי, שהייתי בטוחה שבעלי והילד אינם בין החיים...

הרגשתי כמה זה לא בשליטה שלי, רק בורא העולם מחליט מי מבין יושבי הרכב יצא בחיים, מי יפצע, מהי עוצמת הפציעה, כמה זמן ייקח לו להחלים ועוד.

ומאז אותו רגע אנו רואים את איתני הטבע "הרגילים", שהתרגלנו אליהם, כלא מובנים מאליהם.

לידת ילד, הבכי שלו כשהוא רעב, לא נעים לו או משהו מציק לו, הילד עוקב, הילד שומע, הילד מגיב. אלה לא איתני הטבע?

עלינו לזכור להתפלא מהם כל יום, כל דקה וכל רגע, ולא להיזכר בהם רק כשקורה משהו חלילה שמנער אותנו.

ב"ה איתן מיכאל שלנו מוציא יותר קולות, אנו מרגישים שהוא יותר איתנו, מבין מה קורה סביבו ומנסה לסמן לנו מה הוא רוצה. בביתנו אנו מרגישים בכל רגע את ידו של בורא העולם, מרגישים את הלטיפות שלו ולפעמים גם את "סטירות הלחי" הבאות לנער אותו.

השבוע הייתי בהשתלמות של מאמנים, והמרצה העניק לנו כלי נוסף להיות מאושרים: פרויקט מאה הימים.

בגדול הפרויקט דורש מהמשתתפים לכתוב בכל יום 5 דברים טובים שיש לו, לאחר מכן להוסיף תודה למישהו והוקרה לעצמך.

אם במשך מאה ימים נתמיד למצוא את הטוב בחיים שלנו, נחפש בכל פעם את איתני הטבע המיטיבים איתנו, נהיה מאושרים. לא נסתכל רק כמה הם יכולים להזיק, כמה צריך להיזהר מהם כמה הם הרסניים. נראה את הצד האחר שבהם. כיצד הם מעניקים חיים, שמחה, טוב לכל אחד. נתרגל למצוא את הטוב בחיים שלנו, וכך נהיה מאושרים.

אני ב"ה יכולה למצוא יותר מחמישה דברים בכל יום, כל התקדמות של איתן מיכאל היא דבר טוב, כל קול שהוא מוציא מפיו, כאשר אני רואה שהוא מזהה אותי ומחייך אלי, זה אושר עילאי.

בכל פעם כשהוא מחייך בעלי ואני אומרים כמה צריך ללמוד ממנו, הוא נמצא במצב כל כך קשה, אבל הוא לא מפסיק לחייך, להיות מאושר.

זה די מצחיק שדווקא כאשר אתה נמצא בנסיון לא פשוט, אתה מוצא את הכוחות להיות מאושר, ביחד עם הנסיון אתה מקבל גם משקפיים מיוחדות הרואות את כל החיים באור אחר, אור של טוב, אור של שמחה, אושר. רק צריך שלמור עליהם טוב טוב שלא יסדקו או ישברו.

אני כותבת את הטור, והגשם מטפטף על התריסים, הרעמים מרעידים את קירות הבית, הברקים חודרים מהחלונות, קשה לי. מהתאונה החורף לא עושה לי טוב. נזכרת כיצד יצאתי מהרכב המרוסק, משאירה את בעלי מחוסר הכרה בתוכו, ואת איתן מיכאל שהייתי בטוחה שהוא כבר לא איתנו. מחזיקה את שילת בזרועותיי, והכל דממה. אפרורי, רטוב, עננים כבדים בשמיים. רגע מכונן, רגע שלי עם בורא העולם, עם איתני הטבע, רגע שבו עלי להחליט כיצד אתמודד עם הנסיון שנחת עלי ושעוד לא ידעתי עד כמה הוא קשה.

טיפות קטנות של גשם החלו לטפטף, כמנגינה נעימה שחודרת ללב. לפני שיצאו אנשים מהרכבים לבוא לעזור לנו ולפנות את הפצועים, הרגשתי שזאת המציאות, מה שקורה אינו סרט, המסך לא עולה, אתמודד ויהי מה.

בקשתי מריבונו של עולם שישאיר אותי בחיים, הרגשתי כיצד הלב שלי כואב, אזור החזה והצלעות מסתבר שהיה שבור, התחננתי לריבונו של עולם שלא יעצור את פעימות הלב, שהרי הלב אינו בשליטתי, זה עוד לא הזמן שלי ללכת, יש לי עוד הרבה מה לעבוד כאן בעולם.

וב"ה אני כאן, מטפלת בילדי המקסימים, ממצה את עצמי בתחומים רבים, מגשימה חלומות, מאושרת לראות את התקדמותו של איתן מיכאל.

והולכת עכשיו להתכרבל בפוך. הכי כייף חופשת לידה כשיש סערה בחוץ...

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. [email protected]