ליל שבת. שוב ניגש חזן לקבלת שבת ופוצח בניגון 'נוסח קרליבך' – "לכו נר-נ-נ-ה ל-ה-ה' ", והקהל, כדרכו, מתפצל לשלוש קבוצות מרכזיות.

אלו המגיבים בשמחה, שילוו את המשך התפילה במחיאות כפיים ובתנועות ריקוד; אלו השוקעים לתוך עלוני השבת או פונים אל שכניהם, ואלו המלווים את השירה באופן אוטומטי נטול התלהבות, חלקם עם מבט מצועף משהו. דומה, שעם הזמן חלקן של שתי הקבוצות האחרונות הולך וגדל.

כשהתחילו להתפלל לפני כעשרים שנה בנוסח קרליבך, הייתה בכך פריצת דרך משמעותית. הנוסח סימל משב רוח רענן של התחדשות רוחנית, אשר הועדף על פני הניגון המסורתי שנתפס כיבש וכמקובע. היה בכך גם סוג של מרד נעורים נגד הגבאי המיתולוגי וחבריו מזקני המפד"ל.

אולם כדרכם של כל מנגינה חדשה ומרעננת או חוויה רוחנית מסעירה, עם הזמן הם נשחקים והופכים להיות חלק מן השגרה, ואם נשארים אתם כפי שהם, הרי שחוזרים בעצם למקום שבו היינו לפני השינוי, רק עם תפילה ארוכה יותר ועלוני שבת מרובים יותר, בהתאמה.

מו"ר הרב עמיטל זצ"ל היה מודע היטב לסכנה, ולפיכך סירב לאשר בתחילה בישיבת הר עציון שימוש בנוסח קרליבך באופן קבוע. פעם אחת ירד שלג בערב שבת שחלה בה ט"ו בשבט, ובשל האווירה המיוחדת הרב הסכים לתפילה בנוסח קרליבך, ואז יצאה השמועה, שמעתה בכל פעם שירד שלג בשבת ט"ו בשבט, אפשר יהיה להתפלל בנוסח זה...

לימים, הרב עמיטל ראה לאן הרוח נושבת, וכדרכו, שוב לא עמד על דעתו, ונוסח קרליבך הפך להיות דבר שבשגרה. עם זאת, לעולם לא חזרה אותה תחושת חוויה רוחנית סוחפת, כפי שהייתה באותה שבת מושלגת בט"ו בשבט.

על מנת לשמר את הפוטנציאל הרוחני הקיים בתפילת ליל שבת לציבור הרחב, מסתבר שיש לנקוט באחת משתי דרכים: או לנסות לצמצם את השימוש ב'נוסח קרליבך' לשבתות ספורות בשנה, או לעבור לקונספט אחר, ולהיזהר בו מלכתחילה שלא ליפול למלכודת השחיקה הטבעית.

במצב הנתון, דומה שהראשון שהיה מתרחק ממנייני קרליבך בימינו היה יהודי אחד, בעל כישרונות ייחודיים ליצירה ולהתחדשות, בשם ר' שלמה קרליבך.