"אנחנו הציונות האמיתית", כך הכריז השבוע יו"ר 'המחנה הציוני' ח"כ יצחק הרצוג.
זו השקפת עולמה של המפלגה שפעם בנתה את המדינה: עקירת יישובים והקמת מדינה פלשתינית – זאת ציונות!! לא פלא שהסירו השבוע בוועידת העבודה את תמונותיהם של בן-גוריון ורבין. לא רצו להראות איך היום הם מסמיקים מבושה...
לא רק התנחלויות. לפני כשנה, בדצמבר 2013, מייד לאחר בחירתו ליו"ר העבודה, הבהיר הרצוג: "אני רואה את ירושלים כמשמשת שתי בירות פוליטיות: במזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית ובמערב העיר - בירת המדינה היהודית..." כשהרצוג נשאל אם ירושלים כולה תישאר טריטוריה ישראלית, הוא השיב כי אינו יורד לדקויות ולא מנהל מו"מ, והוסיף: "הכותל יישאר בידי ישראל. לגבי השאר צריך להיות יצירתיים".
לפני 40 שנה, באמצע שנות השבעים, כיהן באו"ם אחד מטובי שגרירינו במוסד הזה: אלוף (מיל') חיים הרצוג, אביו של יו"ר 'המחנה הציוני'. בוועידת מפלגת העבודה הזכיר בוז'י את אביו, כשסיפר איך הוא קרע בשעתו את החלטת האו"ם שהישוותה את הציונות לגזענות.
בשנת 1978 פירסם חיים הרצוג ספר המבוסס על נאומיו והרצאותיו כשגריר באו"ם, 'לפני אומות העולם' שמו. אני ממליץ להרצוג הבן לחזור ולקרוא את הספר של אביו. עד אז נביא למענו כאן מבחר ציטוטים נבחרים.
כך אמר-כתב הרצוג האב על ירושלים – שימו לב מה לא לעשות: "ישראל אינה מתרצת את נוכחותה בירושלים. היא אינה חייבת התנצלות. ישראל נמצאת שם בזכות – זכות שקודשה ע"י התנ"ך, זכות שקודשה ע"י ההיסטוריה, על ידי הקרבה, על ידי תפילה ועל ידי כמיהה. זכות שנתחזקה והוצדקה על ידי יצירת המינהל הליברלי בעיר, היחידי מזה אלפיים שנה... (עמ' 45).
ובנושא ההתנחלויות אמר באחד מנאומיו: "מה שדורשת הצעת ההחלטה של האו"ם בעניין ההתיישבות זה, שאסור לי להתיישב על אדמת הכפר שעל גבעות חברון, משואות יצחק, הנושא את שמו של אבי המנוח, ואשר הוא בבעלות יהודית, בגלל עובדה אחת, ועובדה אחת בלבד: מפני שבמקרה אני בן העם היהודי. זו הפילוסופיה האנטישמית-נאצית המרושעת שמאחורי חוקי האזרחות הירדניים ומאחורי הצעת ההחלטה על ההתיישבויות..." (עמ' 100).
תזכורת: לא רק היישוב משואות יצחק בגוש-עציון (כיום בחבל שפיר), נקרא על שם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, אלא גם הבן-הנכד, יצחק בוז'י הרצוג.
ובמקום אחר בספר אומר-כותב חיים הרצוג על חברון: "חברון היתה המקום שבו היתה התיישבות יהודית נמשכת מאז 2000 לפנה"ס בערך. התנ"ך מספר כיצד הפטריארך של חברון, אברהם, אבי העם היהודי ודתו, התיישב בחברון. כאשר נפטרה שרה אשתו 'בקרית ארבע היא חברון' קנה אברהם אחוזת קבר בעבור 400 שקלי כסף מעפרון החיתי ו'קבר את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא – היא חברון'. חוזה זה, יש להדגיש, נחתם לפני ארבעת אלפים שנה" (עמ' 90).
ובהמשך הוא מספר: "סבת סבתי, אשה בת שמונים, היתה אחת הנרצחות מפגיון ערבי ב-1929. ואני נזכר, שכילד איימו עלי בחרב כשניסיתי לשים את רגלי על המדרגה השמינית של הקברים... כשחזרו הישראלים לחברון לאחר 20 שנה הם מצאו את הרובע היהודי העתיק הרוס לגמרי. את בית הכנסת אברהם אבינו משמש כבית שימוש ציבורי וכמחסן עירוני, ואת בית הקברות היהודי העתיק בחברון מוכחד כמעט לגמרי..." (עמ' 92).
אם חלילה תתממש תוכניתם המדינית של הצמד בוז'ילבני, בית הכנסת 'אברהם אבינו' בחברון לא יחזור לשמש בית שימוש ציבורי ומחסן עירוני. גורלו יהיה בדיוק כמו של בתי הכנסת של גוש קטיף.