הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: פלאש 90

לכבוד פרשת השבוע נעסוק מעט במצווה שלבן זמננו קשה לעתים להבין את משמעותה.

מצוות היובל ודין עבד עברי

בעת שהיובל היה נוהג, היה מותר ליהודי למכור את עצמו לעבד. וכן היה מותר לבית הדין למכור אדם שנתפס בגנבתו ולא היה לו כסף להחזירה. אולם כשאין היובל נוהג, אין היתר ליהודי למכור את עצמו לעבד. כי רק כאשר יסוד החירות עומד על מכונו על ידי מצוות היובל שמשחררת את כל העבדים, אפשר להשתמש במוסד העבדות כדי לפתור בעיות קשות (ערכין כט, א).

נבאר תחילה את מצוות התורה, ואחר כך נבחן מה ממנה יתקיים כשיחזרו כל ישראל לשבת על אדמתם ותחזור מצוות היובל למקומה.

אימתי היה יהודי נמכר לעבד

על פי התורה, בשתי דרכים בלבד יכול היה יהודי להימכר לעבד:

א) כאשר גבר עליו דוחקו עד שאין לו אפילו מאכל לנפשו, נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו לעבד.

ב) גנב שנתפס ואינו יכול לשלם את דמי גנבתו, בית הדין היו מוכרים אותו לעבד (רמב"ם הל' עבדים א, א).

הנמכר על ידי בית הדין נמכר לכל היותר לשש שנים. ואם שנת היובל הגיעה לפני תום שש השנים, יצא לחירות ביובל.

ואם עבד שש שנים ורצה להמשיך בעבדותו, רוצעים את אוזנו במרצע בפני בית הדין, וימשיך לעבוד את אדונו עד שנת היובל או עד מות אדונו.

וכל זה לגבי מי שנמכר בגנבתו על ידי בית דין, אבל המוכר את עצמו מחמת עוניו רשאי למכור עצמו ליותר משש שנים, אולם משיגיע היובל יצא לחירות (רמב"ם שם ב, ב-ג; ג, ו-יא). שנאמר: "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה, י).

מדוע הסכימה התורה לעבדות?

החירות היא יסוד מרכזי בתורה, ועל כן ראוי לשאול, היאך הסכימה התורה שיימכר אדם לעבדות? אלא שצריך לדעת שהתורה אינה כופה את האדם ללכת נגד הטבע, כי הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוקית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שמסמן את דרך התיקון וההתעלות.

בתקופות של מחסור חמור, ללא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, והעמידו צאצאים שהם כיום בני חורין. ופעמים דווקא העבדים הצליחו להתקיים יותר מבני חורין עניים. לכן התורה לא אסרה את העבדות, אלא קבעה לה גבולות מוסריים. וזהו שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבוד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד. לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוקיך" (ויקרא כה, לט‑מג).

טהרני השמאל החברתי

כאן טהרני השמאל צריכים להטיח כנגד התורה הקדושה: "היה צריך שהעשירים יפרנסו את העניים, ולא להסכים לעבדות!" וישיבו להם שאמנם מצוות הצדקה חשובה מאוד, אבל אם היו מחייבים את העשירים לפרנס את העניים, הכלכלה הייתה נפגעת באופן אנוש (בדומה לארצות קומוניסטיות), עד שלכל האנשים לא היה לחם לאכול. ועדיין טהרני השמאל לא יזוזו מעמדתם ויאמרו: "מוטב שימותו ואל יסכימו לאפליה ועבדות". אבל מכיוון שתורתנו היא תורת חיים, ולא נוטה להמר על חיי אדם וחברה כפי שטהרני השמאל נוהגים עד היום, על כן מדריכה התורה את החיים הממשיים בדרך העולה לגאולה.

הלכות התנהגות האדון לעבדו

התורה אם כן אינה מתערבת בכוחות השוק, אלא קובעת גבולות מוסריים וכיוון ערכי שאליו צריכים להתקדם. נזכיר את עיקר ההלכות הנוגעות ליחסים שבין האדון לעבדו:

אסור לאדון לרדות בעבדו בפרך, היינו לתת לו מלאכה חסרת תועלת שכל מגמתה להעסיקו שלא יתבטל, או לתת לו עבודה שאין לה קצבה, היינו שאין לה סוף, אלא עליו לומר לו: עבוד עד שעה זו בגפנים וכיוצא בזה (רמב"ם שם א, ח). וכן אסור להעסיק אותו במלאכות שנחשבות בזויות מאוד. ואף שמותר לשכור פועל בן חורין שיעבוד בהן, העבד שנפשו שפלה עליו מצטער בהן יותר, ולכן אסור להשפילו בהן (רמב"ם א, ז).

רמת חייו של העבד שווה לאדון

צריך האדון להשוות את העבד אליו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז). שלא יהיה האדון אוכל פת נקייה ונותן לעבד לאכול פת קיבר, ולא יהיה האדון שותה יין ישן והעבד שותה יין חדש, שלא יהיה האדון ישן על גבי כסת והעבד על גבי תבן. זהו שאמרו חכמים: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כא, א; רמב"ם שם א, ט), כלומר האדון הוא בעצם סוג של מחנך, שביתו הופך לפנימייה משקמת.

הקונה עבד נשוי, צריך לפרנס גם את אשתו וילדיו כפי אותה רמה, אף על פי שאשתו וילדיו אינם חייבים לעבוד. וכן הדין אם התחתן בהיותו עבד בהסכמת אדונו (רמב"ם שם ג, א‑ב). אבל אם האדון לא הסכים לחתונתו, למרות שמותר לעבד להתחתן, מכל מקום אין האדון צריך לפרנס את אשתו וילדיו, אלא בעת החתונה האישה מקבלת על עצמה לדאוג לפרנסתה.

הנמכר לגוי

כשבית הדין היה מוכר לעבדות את מי שנתפס בגנבתו, היה מוכרו ליהודי או לגר צדק בלבד. וגם למי שמוכר את עצמו לעבדות מחמת עוניו אסור למכור את עצמו לגוי, אבל אם עבר ומכר את עצמו לגוי, אפילו היה הגוי עובד עבודה זרה, מכירתו מכירה (רמב"ם שם א, ג). ואף שעבר בכך עבירה, מצווה על קרוביו לפדותו כדי שלא יתבולל בגויים. לא פדוהו קרוביו, מצווה על כל אדם לפדותו. וישלמו לאדון לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (רמב"ם שם ב, ז-ח). ואם לא נמצא מי שיפדה אותו, יצא לחופשי ביובל.

גר צדק אינו נמכר לעבד

גר צדק אינו נמכר לעבד, שנאמר: "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" (ויקרא כה, מא). הרי שתנאי בעבדות הוא שתהיה לעבד משפחה שאליה יוכל לשוב כשישתחרר ביובל, ועל ידי כך גם בשנות עבדותו לא יאבד את חוט תקוות חירותו, ויוכל אחר כך להשתקם. אבל הגר, שאין לו משפחה מצד הוריו לשוב אליה, אינו נמכר.

ואולי על כן צוותה התורה בציווי כפול לאהוב את הגר (דברים י, יט), שהואיל ואין לו נחלה וגם אין לו אפשרות לקיום כעבד, צריכים להתאמץ יותר לקיימו בצדקה. וגם אין זה מפר את האיזון הכלכלי, הואיל ומדובר במיעוט קטן של יוצאים מהכלל.

כשיחזור היובל

כפי הנראה, גם כאשר היובל יחזור לא יהיה היתר לאדם למכור עצמו לעבדות. שכן למדנו, שרק כאשר אין לאדם מה לאכול, מותר לו למכור את עצמו לעבדות. וכיום, בעקבות התפתחות החקלאות והעלייה ברמת החיים, יש לציבור אפשרות לדאוג שלא יהיה אדם שירעב ללחם.

אמנם לגבי גנבים שאין להם לשלם, כעיקרון אפשר יהיה למוכרם כעבדים. אבל בעקבות עליית ערכי החירות והחופש, קשה להניח שהעבד יציית כראוי לאדונו, וממילא לא יהיו אנשים שירצו לקנות עבדים.

הפתרון לגנבים

אולי יש מקום להציע פתרון של מאסר חלקי לגנבים משולב עם עבודה מועילה. בכך נוכל להגשים את הדרכת התורה בעניין מכירת גנב לעבד, לפיה הגנב מתאמץ בכל כוחו להחזיר את גנבתו, ובתוך כך משקם את עצמו בהרגלי עבודה ראויים, תוך שהוא לומד דוגמה מאנשים חרוצים והגונים.

ונראה שלשם כך אין צורך להמתין עד שיחזור היובל, אלא כבר עכשיו ראוי לנסות להגשים פתרונות מסוג זה לשיקום גנבים. כל אדם לפי התחום שבו יוכל להצטיין ביותר - מניקיון ועד טכנולוגיה גבוהה.

הצעה זו עדיפה על עונש המאסר שנוהג כיום, שבו האסיר מתרגל לחיי בטלה, ואינו מחזיר אפילו מעט מחובו, אלא להפך - עוד לומד מחבריו לכלא כיצד להיות פושע מתוחכם ומקצועי יותר. העירוב של גנבים עם אנסים ורוצחים אינו תורם לשיקומם, אלא להפך. גם הסוהרים אינם נבחרים על פי מידותיהם התרומיות, כי תפקידם הוא להשליט סדר, ולא להיות מעסיק שמחנך ומדרבן את הגנב להיות חרוץ ויעיל בעבודתו, ולשם כך גם משתמש לעתים באמצעי ענישה.

השיפורים הקיימים כיום

חובה להזכיר שכבר כיום מתקיימות בבתי הכלא תוכניות שונות לשיקום אסירים, שמן הסתם הושפעו מרוח התורה, בעקיפין או במישרין.

למשל, בתי המדרש שהוקמו בבתי הכלא, שאמנם אינם מחנכים לעבודה שממנה יוכל אחר כך האסיר להתפרנס, אך מכל מקום האסירים מתחנכים שם לאורה של התורה, והשיקום שלהם אחר כך מוצלח יותר.

כמו כן צריך להזכיר לטובה את מתן האפשרות לעבוד במסגרת בתי הסוהר.

אבל עדיין זה רחוק מהכיוון שלמדנו בתורה, לפיו המשתקם חי בחברה נורמטיבית, כשחלק מהעונש הוא עבודה מאומצת וקשה, שהשכר שלה מופנה להחזרת חובותיו.

הכנה לחיי חירות

לסיכום נאמר: בשונה לגמרי מהתפיסה המקובלת לגבי העבדות, העבדות שהתורה מדברת עליה נועדה לחנך את העבד ולגבש את אישיותו כדי שיהיה בן חורין.

לתגובות: [email protected]

שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il