קולו של המגזר הסרוג. אורי אורבך ז"ל
קולו של המגזר הסרוג. אורי אורבך ז"לצילום: פלאש 90

הבחור הצעיר היה, מרוב הבחינות, דתי-לאומי טיפוסי: קצת חרד"ל וקצת ליברל, קצת מתנחל וקצת תל אביבי, איש ארץ ישראל השלמה אבל לא כהניסט. בפעם הראשונה שלו בקלפי הצביע התחיה-צומת, בשנייה מפד"ל ובשלישית מולדת. הוא חש קרבה לחרדים אבל גם לחילונים. והוא היה חנון, אפילו יחסית לחבריו בני הציונות הדתית, רק שאז קראו לזה יורם.

בבית הוריו קראו 'מעריב' כל השבוע ו'ידיעות אחרונות' בסופי שבוע. הרדיו היה מכוון בקביעות לרשת ב', ובטלוויזיה היה רק ערוץ אחד. הוא אכל, שתה ונשם תקשורת, אבל קולו – קול הימין הדתי – לא נשמע שם. פה ושם נמצאו אנשי תקשורת ימנים חילונים: שמואל שניצר, משה ז"ק, שלום רוזנפלד, מאיר עוזיאל והשיפודים שלו. היו גם עיתונאים דתיים, אבל קולם בלט פחות. חלקם בכלל היו אנשי מרכז-שמאל שהתבדלו במוצהר מכלל הציבור הסרוג. אחדים חבשו כיפה בצבעי הסוואה, אחרים המירו אותה בקסקט או בברט, ויש גם כאלה שהסתדרו יפה בלי כיסוי הראש.

המצב מבחינתו היה גרוע אף יותר בגזרת המרואיינים. שם דווקא היו אנשי ימין דתיים, רק שהם בעיקר עשו לו בושות. הם הגיעו אל האולפנים כאסירים בשבי האויב, התיישבו מול מראיינים לא ידידותיים ולא הפסיקו להתגונן, להתנצל, לגמגם ולדבר שטויות. כמעט איש מהם, העיתונאים והאורחים, לא יכול היה לייצג אותו. באותן שנים, ככל שזה יישמע מוזר, היו לו בתקשורת בסך הכול שני מודלים להזדהות: רמי הג'ינג'י עם הכיפה מהתוכנית 'ריצ'רץ'', ומני השָׁטֵנִי עם הכיפה מהדור השני של התוכנית 'ריצ'רץ''. זהו, פחות או יותר.

ואז הגיע אורי אורבך.

אורי הגיע מאותו עולם שהוא הגיע, עולם החנונים שעדיין נקראו אז יורמים. הוא היה קטן וצנום עם שפם מפדלניקי, משקפיים, קול לא רדיופוני וחוש לאופנה שהתגבש איפשהו בעולם הישיבות של שנות השבעים. לא בדיוק מראה אופייני לגיבור תקשורת מגזרי. ובכל זאת, אורי היה לא רק גיבור – הוא היה גיבור-על, בלי שום צורך להיכנס לתא טלפון ולעבור לטייטס. כוח העל של אורי היה טמון ביכולת להשמיע קולות רבים בבת אחת. אותו צעיר סרוג, שבסך הכול חיפש קול אחד שידבר בשמו, קיבל במקום זאת המוני קולות אורבכיים שייצגו אותו בעת ובעונה אחת.

היה שם אורי החכם, ההגיוני והמשכנע. היה אורי הנחמד, המנומס ומאיר הפנים. היה אורי הרהוט, המדוד והמדויק. היה אורי המצחיק והשנון. היה אורי הרגוע, הבלתי מתלהם, בעל השליטה העצמית. היה אורי החצוף, שעומד על שלו, נטול רגשי הנחיתות. היה אורי שענה להם, שהראה להם, שהצחיק אותם, שדיבר אליהם כשווה מול שווים, שביטא באוזניהם את קולו של המגזר, שקיבל מהם אישור. הו, כמה השתוקק אז אותו צעיר לקבל מהם אישור – מהם, קובעי סדר היום, קובעי הטעם, תושבי הקבע בתקשורת ההומוגנית.

מהרגע הראשון הוא התמכר לאורי, להופעותיו ברדיו ובטלוויזיה ובעיתונים. הוא לא החמיץ כמעט שום הופעה: בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי ואהוד מנור, בתוכנית הרדיו של דליה יאירי, בפאנלים פוליטיים בטלוויזיה הממלכתית ובמעגל של דן שילון בערוץ המסחרי החדש. אפילו שנים מאוחר יותר, כשאורי כבר הגיש את 'המילה האחרונה' בגל"צ, הוא לא נגמל, והשתדל לא להחמיץ את התוכנית גם אחרי שאורי פרש לפוליטיקה, מכוח האינרציה.

יותר מכול, הוא אהב את 'הלחי השנייה', המדור הסאטירי שאורי ערך בעיתון 'נקודה'. 'הלחי השנייה' לא היה סתם מדור מצחיק. הוא היה קול נוסף שהשמיע אורי, קול בהיר וצלול ולעתים חד עד אכזריות מול היריבים הפוליטיים, מול אלה שחגגו את הסכמי אוסלו, שנאו את נתניהו ויצאו למסע צלב אחרי רצח רבין. בזכות ההומור המושחז, אורי הצליח לדחוף את המדור לתודעה התקשורתית הכללית. הוא עצמו הקריא כותרות מהמדור ברשת ב', בעוד קובי מידן ואברי גלעד – אז עדיין מחזיק בדעותיו הישנות – מקריאים זה לזה את הירידות על עצמם בתחנה הצבאית.

ובכל הזמן הזה, ישב הסרוג הצעיר מול מכשיר הרדיו, ראה את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר – ורצה גם. באחד הימים הוא העז לשלוח אל אורי חומרים סאטיריים מודפסים בתוכנת איינשטיין. כך יצר את הקשר הראשון עם הקול שלו בתקשורת, וכל היתר היסטוריה.

בשנים שחלפו מאז, הצטברו הסיפורים והזיכרונות על אורי לרשימה ארוכה ומכובדת. הצעיר, שבגר בינתיים, יכול היה לספר על התוכנית ההיא ברדיו קול חי, שבה ניסו יחד להביא אל החרדים את בשורת ההומור. יכול היה לספר כיצד אורי הביא אותו לעיתון הילדים 'אותיות', תחילה ככותב סיפורים ומאוחר יותר כעורך משנה. יכול היה לספר על הפרגון הבלתי נגמר (והבלתי מוצדק לחלוטין), על העזרה המקצועית, על הנדיבות, אפילו על הנזיפה הקלה והמחויכת, כמו גם על יתר תכונותיו ומעשיו הטובים של האיש בתקשורת ומאוחר יותר בפוליטיקה.

אבל את כל אלה הוא הותיר לאחרים, לקולות המגזר הרבים שכבר ממלאים כיום את התקשורת ומייצגים אותו נאמנה, גם בהספדים. הקולות שנולדו מקולותיו של אורי אורבך. לעומתם, הוא מעדיף לזכור את אורי לאו דווקא בזכות מה שהוא עשה, או אפילו בזכות מה שהוא היה, אלא בזכות מה שהוא גילם בשבילו: גיבור-על שידע להשמיע קולות רבים בבת אחת. קולות שאולי לא היו רדיופוניים אבל חברו יחד לייצג לראשונה את קולו המושתק של בחור צעיר, דתי-לאומי טיפוסי.