ראש הממשלה נתניהו התעלה במעמד הגורלי ונשא נאום מבריק בפני שני בתי הקונגרס. ממשל אובמה היה ער לכשרונו הרטורי של נתניהו, ודאג להנחית מכה מקדימה בהופעתה של סוזן רייס בפני ועידת איפא"ק, שהזהירה שאי אפשר להכריע בנושא הגרעין האיראני על ידי משפטי מחץ שמעוררים מחיאות כפיים סוערות.
אבל גם ראש הממשלה הבין זאת, ולמרות שכהרגלו שזר בנאומו משפטי מחץ קליטים, הוא פעל ברובד יותר עמוק שנשען בקיצור על המושג התניה. בכך התחבר נתניהו לקו היותר דומיננטי במסורת הדיפלומטית האמריקנית, עוד מימי המלחמה הקרה.
בארצות הברית מתנהל ויכוח ממושך בין שתי עמדות בכל הקשור להסכמי בקרת נשק. עמדה אחת סבורה שניתן לבודד את סוגיית בקרת הנשק מנושאים אחרים. על פי התפיסה הזאת, ניתן היה להגיע לידי הסכם בין ארצות הברית לברית המועצות על צמצום הנשק הגרעיני למרות אופיו של המשטר הסובייטי, היות שלשני הצדדים אינטרס משותף למתן את הסכנה של השמדה גרעינית. הסכם גרעיני הוא נושא שעומד בפני עצמו, וניתן לבודד אותו מנושאים אחרים. בהתאם לגישה הזאת, בשיחות הנוכחיות עם איראן הממשל התעלם וסירב לדון בכל נושא אחר הקשור להתנהגותה של איראן, באזורנו ומחוצה לו.
מול הגישה הזאת התייצבה האסכולה המאמינה בהתניה בין אופיו של המשטר ומהוגנותו בזירה הבינלאומית ובין הכדאיות לחתום איתו על הסכמים בתחום הגרעין. זאת הייתה טענתם הבסיסית של מתנגדי ההסכמים עם ברית המועצות, ועל הקו הזה חייב להישען מי שמתנגד להסכם המתגבש עם איראן. זוהי גם הגישה היותר אינסטינקטיבית בדעת הקהל האמריקנית.
במציאות ההיסטורית, לכל צד בוויכוח הזה הייתה תקופה דומיננטית. הקו הראשון צלח בדרך כלל בתקופות של עייפות אמריקנית ומאמץ בינלאומי, כגון לאחר מלחמת וייטנאם וכן בתקופה הנוכחית - לאחר הקזת הדם בעיראק ובאפגניסטן. אבל מצדדי העמדה הראשונה, המציאותית כביכול, חייבים להתחשב בעמדה השנייה. הם עושים זאת במספר דרכים. אם ניקח את הוויכוח הנוכחי - הממשל ותומכיו ניסו לייפות את ממשלת איראן, ובמיוחד את ראש הממשלה רוחאני ושר החוץ זאריף, כמתונים ופרגמטיים. לכן נתניהו פעל ביעילות לפרק את מיצג השווא והציג את המשטר האיראני כמות שהוא.
טקטיקה אחרת היא לטעון שההסכם יחולל שינוי אצל היריב ומעגל שיתוף הפעולה יורחב. נתניהו ניסה להזים את הטענה הזאת (שבינתיים גם דוברי הממשל נוטשים אותה) בנימוק שההסכם אולי יגרום לשינוי, אבל לרעה. קו ההגנה האחרון הוא מעין טענה נוסח "נילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". עתה הממשל מכריז שגם אם יושג הסכם, הוא יפעל להדוף את התוקפנות האיראנית. מסר מרגיע כזה ינסה ג'ון קרי לשווק אצל הסעודים וגם אצלנו. הבעיה היא שבינתיים אין כיסוי להבטחות אלו בסוריה, בלבנון ובעיראק.
אם מצטבר מספיק זעם כלפי הפרטנר להסכם בדעת הקהל האמריקנית, גם תומכי הגישה הראשונה ירימו ידיים. הנשיא ג'ימי קרטר ניסה לשווק את הסכם צמצום הנשק 'סאלט 2' עם ברית המועצות, אבל ברגע שהסובייטים פלשו לאפגניסטן קרטר משך את ההסכם מהסנאט, כי הבין שאין לו כל סיכוי לעבור. בנאומו ניסה נתניהו לעורר את אותם נוגדנים כלפי איראן, ועשה כמיטב יכולתו.
מחאה לצורכי בחירות
האוהלים חזרו לשדרות רוטשילד, אבל הפעם אנחנו נהנים מיותר ודאות בהבנת התופעה. כבר אין יותר התלבטות שמא מדובר במעשה א‑פוליטי, היות שיושבי האוהלים מצהירים במפורש שהמטרה היא סילוק שלטון הימין. אפשר גם להעריך שהמחאה הזאת תסתיים סמוך לבחירות.
בימים כתיקונם השמאל הוא חסיד של מינהל תקין, שמשמעותו שכל יוזמה חייבת לעבור באופן מסודר את כל התהליכים. ועדות התכנון למיניהן חייבות להתכנס ולדון בכל ההתנגדויות - כולל כמובן ההתנגדויות של שוחרי איכות הסביבה. האוצר חייב לדאוג לכך שקבלנים לא יקבלו זכות לבנות במחירי רצפה ויעשו קופה על חשבוננו. וכמובן היועצים המשפטיים חייבים להיות חזק בתמונה, כי על הפוליטיקאים אי אפשר לסמוך.
גם אין להאשים גוף א‑פוליטי כמו בנק ישראל, שמזין את הביקוש הגובר לדירות להשקעה על ידי מדיניות הריבית האפסית במשק, שהרי גם ארצות הברית וגם אירופה הוזילו את הכסף וגם שם חסרים אפיקי השקעה סולידיים במשק.
כל זה נכון בדרך כלל, אבל לקראת הבחירות סר חינם של התהליכים. הציבור המוסת בידי התקשורת שואל למה הדברים אינם זזים כפי שצריך, והמסקנה היא שהממשלה אשמה.
אם הטקטיקה הזאת תצלח, תהיה זו הפעם השנייה שהשמאל הצליח לבצע מהפך בזכות נושא הבנייה. בשנת 1992, תחת הסיסמה "מושחתים נמאסתם", הופנה הזעם כלפי משרד השיכון של אריאל שרון. על מנת לעמוד במשבר הדיור שפרץ בעקבות העלייה ההמונית והברוכה, אריאל שרון קיצר תהליכים והאיץ בקבלנים להתחיל לבנות גם בלי חוזים. אלפי יחידות נבנו בקצב מסחרר, כולל אתרי קרוואנים ענקיים. ואכן לקיצורי הדרך היה מחיר בטיב הבנייה ובעלויות שלה, והשמאל חגג על השחיתות ועל הבזבוז.
שיא האווילות הוא הציפייה לדיור בר השגה באזור המרכז, כולל בתל אביב. האם מישהו למשל העיף מבט ללונדון - שם אין דיור בר השגה אפילו בשכונות שפעם נחשבו כבלתי אטרקטיביות לחלוטין? האם נלקח בחשבון תהליך יותר אכזרי, שגורם לכך ששכונות כמו הארלם בניו יורק, שפעם היו סמל לאלימות והזנחה, הפכו יעד למשפרי דיור אמידים, תוך דחיקת האוכלוסייה הוותיקה החוצה?
בעיית ארצנו הקטנטונת איננה דיור זול בתל אביב אלא העדר תחבורה ציבורית ראויה לשמה, המחברת בין הפריפריה למרכז. תושבי מודיעין ובית שמש אינם לחוצים לגור במרכז, כי לרשותם עומדת רכבת שבימים שאינה מושבתת מסיעה אותם בנוחות ובבטחה. לאחרונה התרחב שירות הרכבות גם לשדרות ולנתיבות.
אולם אנו בעיצומה של מערכת בחירות, כאשר השמאל ומקהלתו בתקשורת – אשר רגילים להאשים דווקא את הימין בהתלהמות ובפשטנות - עושים כל מאמץ לשכנע אותנו שהמצב הוא על הפנים.