בתור נינה של שתי נשים שהיו מהראשונות בתוניס שזכו ללמוד ולקבל תעודת הוראה בשנים הראשונות של המאה העשרים, אני מרגישה את החשיבות הגדולה באפשרות של נשים לרכוש השכלה בכל נושא שקרוב לליבן.
לימודי הנדסה מעלים קונוטציה של מקצוע גברי ונשאלת השאלה מדוע? מהי הנדסה בעצם? ניתן לתאר בצורה הפשטנית ביותר את לימודי ההנדסה כרתימה של המדעים השונים לצורך פתרון של בעיות אנושיות כאלה ואחרות. מטבע הדברים והאילוצים של מורכבות הקיום הנשי, נשים פותרות בעיות תוך שילוב יצירתיות ואלתור במישורים שונים, כל הזמן.
אני היום דר' לכימיה ומשמשת דיקן הסטודנטים בעזריאלי מכללה להנדסה בירושלים. כשהצטרפתי למכללה התחברתי מאוד לחזון שלה שהתבטא ראשית בחיזוקה של ירושלים על ידי תוספת של מוסד אקדמי ללימודי הנדסה תוך שיתוף פעולה עם התעשיות בעיר ומניעת ההגירה השלילית. שנית, התחברתי למוטו שחרתה המכללה על דגלה - של מתן הזדמנות שנייה למי שבאמת רוצה, כמו גם ניסיון להתמודד עם החלוקה המגדרית של מקצועות ההנדסה.
מההתרשמות שלי בשנים האחרונות, ישנה מגמה ברורה של עליה בגיל בו מתחילים את שלב הלימודים האקדמיים. היום, עם סיום התיכון והצבא עוד נלקח זמן נוסף כדי "להתאפס", ואז טיול בעולם הגדול שרק לאחריו מתחילה הדרך האקדמית אצל נשים וגברים כאחד. מגמה זו גורמת לכך שמספר הסטודנטים שמתחילים את לימודיהם נשואים ולעיתים אף כהורים, עולה. נדמה לי שאחת התחושות הקשות ביותר לחוויה האנושית היא תחושת היעדר הבחירה. כאשר סטודנטית לפני לימודיה תשאל את עצמה אם תצליח לשלב לימודים תובעניים ומשפחה, ותחליט לוותר על אחת האפשרויות זוהי לא בחירה אלא כניעה לאילוץ. יחד עם זה ברור מאליו שאכן מדובר בשילוב קשה ביותר. אני הייתי רוצה לראות אקדמיה שלא מתפשרת על רמה אקדמית בשום פנים ואופן, אבל כן נותנת את הגמישות ואת הדעת הנחוצים בכדי לאפשר שילוב כזה, ובמיוחד לנשים.
בעידן שלנו, בו קיימת חפיפה בין תקופת הפריון לבין תקופת הלימודים, זה אך מתבקש שמספר הסטודנטיות ההרות הולך וגדל. סטודנטיות נדרשות לחזור ללימודים מהר מאוד. יש לאפשר לאישה בכל שלב לא לוותר - לא על משפחה ולא על קריירה. צריך להקצות משאבים שיאפשרו זאת ולספק פתרונות פרקטיים (מעון, שירותי בייביסיטר, פריסת קורסים ועוד). עם עזרה ממוקדת ונכונה נשים יכולות להצליח ולא צריכות לחיות בדילמה של "על מה אני מוותרת?".
האינטרס של המדינה הוא לסייע לאנשים צעירים להקים משפחה ולהתקדם בהישגיהם הלימודיים ובעתיד בקריירה ענפה, לשם קידום החברה כמשכילה וברוכת ילדים כאחד. מכאן שיש צורך בהקצאת תקציבים ייעודיים שיוענקו גם כמלגות להורים.
באופן אישי אני יכולה לספר על מלגה שקבלתי מטעם איגוד נשים אקדמאיות בישראל. אני זוכרת את עצמי, בהריון מתקדם של תאומים, באמצע הדוקטורט, עם חמישה קטנים בבית, כל כך מתרגשת לקבל את החיזוק מנשים מופלאות אלו (אני זוכרת שאחת מהן שהייתה בת תשעים, ביקשה שלכבוד יום הולדתה ייתרמו מלגות לדוקטורנטיות) שכל מטרתן הייתה לעזור לקבוצת המלגאיות שלא הייתה צעירה ושבסך הכול רצתה להמשיך ללמוד במקביל לניהול המשפחה. התחושה הזו מלווה אותי גם עכשיו כשאני מנסה לעשות שימוש בניסיון וההתמודדויות שצברתי כדי לשמור על "טווח הבחירה" עבור הסטודנטים והסטודנטיות הצעירים שפונים אלי.
ד"ר רות ספז, היא דיקנית הסטודנטים, עזריאלי מכללה להנדסה