השנים בתיכון יקרות לעיצוב ולבניין האישיות. תלמידים בישיבה תיכונית
השנים בתיכון יקרות לעיצוב ולבניין האישיות. תלמידים בישיבה תיכוניתצילום: פלאש 90

הוא היה אז רק נער, תלמיד הישיבה התיכונית ברעננה, אבל הריקנות שחש ניקרה בו ללא הרף. חבריו הטובים מתחזקים, והוא עדיין פוסח על שתי הסעיפים. שומע מוזיקה חסידית, קורא ספרי אמונה, אבל מאידך חי גם את התרבות האמריקאית, את המותגים והג'ינסים, את הכוכבים והסרטים. הוא החליט לעשות מעשה.

בוקר אחד הוא הבין שכדי לעשות צעד רוחני נוסף עליו לשנות את האווירה שבה הוא חי, והמשמעות היא "לגייר" את חדרו הפרטי בבית. ראשונה נפלה מהקיר ירדנה ארזי. אחריה הוסר הפוסטר של שחקן הקולנוע סילבסטר סטאלון, ובהמשך מצאו את דרכם לפח האשפה כרזות של זוג האחים המתאבקים ואן-אריק. הבאים בתור היו התקליטים והקלטות. הוא כמעט שמע את סולני להקת 'משינה' מנסים לשכנע אותו שלא להיפרד מהם לצמיתות. מול הקלטות של אריק איינשטיין התלבט זמן ממושך, ולבסוף הותיר אותן על המדף. לנגד קירות החדר החשופים והכונניות הריקות גמלה בו החלטה למלא הכול בתוכן חדש, כזה שמתאים יותר לתפנית שהלכה והעמיקה בחייו: החדר נמלא בדיוקנאות של הרב קוק, הרבי מלובביץ', הרב צבי יהודה, לוח שנתי של בני עקיבא וציור של ירושלים מעוטר בפסוקים. על המדפים הונחו קלטות של אברהם פריד, מרדכי בן דוד ופרחי מיאמי. הוא ידע שהעיצוב החדש הוא רק תיקון חיצוני, אבל קיבל ממנו כוחות להמשך החיפוש והתיקון הפנימי.

המדריכים הפכו לר"מים

הנער המתלבט והמחפש מרעננה הפך לר"מ במכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי, וכיום הוא מלמד בחורים שבאו מרקע דומה לשלו ומבקש להתוות להם את הדרך שסלל לעצמו. הרב נתנאל אלישיב (40), אב לשבעה ותושב עלי, לא הסתפק בחניכיו במכינה, ולאחרונה הוציא את הספר 'קשה יש רק בלחם' (ספרי 'נגה') שמשתף את כלל הקוראים בהיסטוריה האישית שלו. אבל המטרה, הוא אומר, לא הייתה כתיבת ביוגרפיה סתמית. הספר מגולל את קורותיה של החבורה שצמחה יחד עם הרב אלישיב בשבט 'המבשר' בסניף בני עקיבא רעננה, אז סניף מרכזי ומשפיע. בין החברים היה גם רס"ן רועי קליין הי"ד, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. הספר משרטט את לבטי הנעורים, ובין התעלולים וההווי של הסניף מתרקמת אט אט חבורת צעירים שבוחרת לנטוש מאחוריה את הדתיות הבינונית והפושרת שאליה הורגלו בבית ובסביבה החברתית, ולהתקדם אל בנייה רוחנית בתוך עולם של תורה.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, לפני כשנתיים, לא ידעתי בעצמי מה המטרה שלו, האם הוא סתם ספר לילדים או לחברים או שיש בו משהו מעבר", הוא מספר, "אבל אז חשבתי שיש בו משהו, כי במבט לאחור קרה משהו טוב לחבורה שלנו. אני כל החיים מנסה לחנך אנשים לרוח שהייתה בנו, ולא קל להגיע אליה. זה חיבור עמוק בין התורה לבין כוחות חיים חזקים, לזה אני מחנך פה במכינה".

בפרספקטיבה של שנים, גילו הרב אלישיב וחבריו מהסניף כי מי ששימשו מדריכיהם אז הפכו לימים לדמויות חינוכיות ותורניות בשדה הארצי. כך למשל הרב רן בן משה, מייסד המכינה בבית רימון וכיום ר"מ בישיבה בצפת, מדריך נוסף הפך לר"מ בישיבה גבוהה, ומדריך שלישי בשם אילן היה למפקד סיירת גולני ושימש כמח"ט. גם בין חניכי השבט ניתן למצוא כאלה שהמשיכו בעולמה של תורה ומשמשים כיום במשרות רבניות. "האנשים שחינכו אותנו היו אנשי מעלה – תורה ומעשה. נשבה שם רוח טובה. ניסיתי לחשוב מה היה שם ולמה כל כך קשה לחנך לזה היום. לכן חשבתי שיש פה משהו מעבר לאישי. אנשים בסביבתי ותלמידים שקראו את הדברים הרגישו שהם מזדהים, וכך התגלגל הספר".

הרב אלישיב רואה בין דפי הספר השתקפות של ארבעה שלבים "של תשובה בלי הטפה", כהגדרתו, שלדבריו משותפים לכל בני הדור: "יש את שלב הילדות עם תמימות, בלי תסביכים וגם בלי יותר מדי עומק תורני. שמחת חיים וכוחות. לאחר מכן מגיע שלב הריקנות, בו אתה מחפש משהו מעבר. השלב השלישי הוא התחברות לערכי הלאומיות, התחייה ועוד. בשלב האחרון מגיעים לתורה, וכזו שמחוברת לחיים. דרך הסיפורים בספר אני מנסה לשרטט את התהליך הרוחני".

תובנה נוספת שהתגבשה אצלו מהסיפור האישי מחד ומהעבודה החינוכית מאידך היא סרגל הזמן של התהליכים שעובר הנוער: "היום מקובל לחשוב שהתהליך הזה מתחיל אצל בני הנוער בגיל 18, כשהם הולכים לישיבה. אז הם נהיים רציניים. אבל אנחנו נהיינו רציניים בגיל התיכון. לדחות את התהליך לגיל 18 זה מאוחר מדי, זו טעות לחשוב שהחיים התורניים מתחילים בגיל הזה. השנים שלפני כן יקרות לעיצוב ולבניין האישיות. אפשר לחיות חיי נעורים בעוצמה ובשמחה, יחד עם התקדמות רוחנית".

אתה מתאר בספר כיצד נמשכת בשלב ראשון לאידיאה הלאומית – הצטרפת לנוער 'התחיה', השתתפת בהפגנות בצמתים ועוד. רק לאחר מכן, ואולי בעקבות זאת, התפתחה גם המשיכה לעולם התורה. מדוע?

"דרך ארץ קדמה לתורה. הערכים הלאומיים שייכים לדרך ארץ. אכפת לך מהמקום שאתה חי בו. זו מדינה שבה אנשים נתבעים לשלם מחיר על חירות ועצמאות. זה משהו שקיים סביבך כל הזמן, ולהישאר אדיש אליו זה חוסר דרך ארץ. לי גם היה יתרון בכך שעליתי מחו"ל, ולכן לא לקחתי כמובן מאליו את זה שיש לנו מדינה. לצד קשיי הקליטה, שמחתי שיש לנו מדינה ובית".

אתה גדלת בחברה מעורבת, שחיה את התרבות המערבית במובנים רבים. בכל זאת, דווקא שם התעצבה אצלך האישיות התורנית. כיום אתה מתגורר בעלי בקהילה תורנית. האם היית רוצה שילדיך יעברו את המסלול שלך על מנת להגיע לאותה תוצאה, או שאתה מעדיף לשמר אותם במקום התורני כתשתית חינוכית?

"לפעמים דווקא הלחץ שלנו, ההורים התורניים, להפיל על הילדים את כל מה שהפסדנו, גורם ההפך. זו הדילמה שלנו כהורים: מחד אנחנו לא רוצים שהילדים יעברו את כל חשיפת היתר שעברנו, את המאבק המתמיד בין הדתיות לחילוניות. מאידך, מרוב רצון לתת אנחנו קצת חונקים, ואז משלמים מחיר. אני נבניתי דווקא מהרבגוניות, מהעימות, אבל היו אחרים מימיני ומשמאלי שבגלל זה איבדו קשר לתורה. איך עוזרים לילדים להתמודד בלי ללכת לאיבוד? זו שאלה שאין לה מענה בספר, אבל אם רק הצפנו את השאלות הללו דרך הספר, עשינו משהו".

במחשבה שנייה, הרב אלישיב מנסה לעצב נוסחה שתוכל לעמוד באופן מסוים במבחן התוצאה. הוא מסתמך על מאמר הגמרא לפיו כאשר ישנו רצף של שלושה דורות של לומדי תורה במשפחה – התורה ממשיכה לחזר על אכסניה שלה. "שאלתי את עצמי תמיד מדוע דווקא שלושה דורות? חשבתי על כך שתמיד יש נטייה לעשות מרד בכיוון ההפוך לזה של ההורים. אם כך, ייתכן שדור מסוים ילך בכיוון התורני, אבל זה יהיה רק מרד בדור ההורים. אבל אם יש במשפחה שלושה דורות ברצף של תורה, סימן שמדובר פה בחיבור עצמי אמיתי לתורה, ולא בתהליך פסיכולוגי".

האינתיפאדה כמעורר רוחני

תקופת הנערות מתוארת בספר כמרדף בלתי פוסק אחרי מותגים, בילויים ועוד. מה הייתה הנקודה שחוללה בך את המפנה לכיוון התורני?

"את שואלת כאילו זה דבר מפתיע ולא צפוי וטבעי שמשהו תפס אותי. אני שואל הפוך: איך יכול להיות שאנחנו מפגישים את ילדינו עם התורה והם לא נדלקים? הדבר הטבעי הוא שאדם מישראל ירצה להתחבר למורשתו. לכן צריך לשאול למה זה לא קורה מספיק". ובכל זאת, הוא ניאות לזהות כמה גורמים שחוללו בו את השינוי: "קודם כול, דוגמה אישית. היו לנו מדריכים שראינו אותם אחר כך צומחים בעולם התורה והם שמרו איתנו על קשר. זה מאוד חשוב", וכאן הוא מוסיף בקשה לדור הצעיר: "מדריכים צריכים לדעת שיש להם אחריות והשפעה גדולה בסניף, והם צריכים לשמור על קשר. לא להימלט על נפשם ולהתנתק".

הגורם השני היו דווקא חיי השפע בעיר הגוש-דנית: "החיים החומריים היו טובים ונוחים בסך הכול, ואיפה שיש סיפוק בתחום החומרי – גובר הסיכוי שאדם יחפש משהו מעבר. כי כשיש לך הכול, אתה מרגיש ריקנות, אתה שואל בשביל מה כל זה". גורם נוסף, אותו מלווה הרב אלישיב באנחה מסוימת, הוא מה שהוא מכנה "האחדות בעולם התורה הציוני-דתי". "בתקופה שלנו הייתה אחדות יחסית בעולם התורה הציוני, והיא שידרה שדר יותר בריא לנוער. הייתה אחווה בעולם הישיבות. גם השוני היה בתוך המשפחה. כשעולם התורה מאוחד – קל יותר להתחבר. לנוער יש הרבה אמון ברבנים, ולכן כשהרבנים פוסלים זה את זה – הנוער מאמין לכולם, וזה מחליש. כי אתה כנער צריך לעשות צעד אמיץ, ובמצב הזה אתה שואל את עצמך בשביל מה".

גם הערכים הלאומיים, לדברי הרב אלישיב, משמשים זרז משמעותי להתפתחות הרוחנית. "זה מה שלימד הרב קוק: ערכים לאומיים בעם ישראל אי אפשר להפרידם מהתורה, בסוף זה מוביל אותך לשם. גם במערכת הציבורית רואים שכשיש חיבור לערכים לאומיים, יש יותר יחס אוהד ליהדות". בספר הוא מתאר את האירועים הלאומיים שהתרחשו בתקופתו, כמו פרוץ האינתיפאדה או מלחמת המפרץ, כמבוא להעמקה רוחנית. "לדעתי, היום אנחנו ממשיכים לקטוף את הפירות הרוחניים של האינתיפאדה השנייה. איפה שיש מסירות והקרבה, תהליכים של סבל וכאב, יש השפעה על נפשות צעירות. למשל, אחרי מבצעי לחימה וחללים שנפלו, רואים עלייה במוטיבציה לגיוס דווקא ליחידות שנפגעו. כי אנשים רואים מסירות נפש ולא יכולים להישאר אדישים כלפיה. במקביל זה גורם גם לטלטלה רוחנית ולמחשבות".

מנקודת המבט שלך היום כמשתייך לזרם התורני, איך אתה מתייחס לתנועת בני עקיבא? מחד, זה מקום שגידל רבים כמוך לתורה, ומאידך התנועה אינה חפה מבעיות הלכתיות, כגון עירוב בין המינים וכדומה.

הרב אלישיב מגן על כור מחצבתו: "אצל בני עשרים פלוס ומעלה מקובל להתייחס בציניות לבני עקיבא. המכונים 'לייט' טוענים נגד הערכים שלה, והתורניים אומרים שהיא אינה מספיק תורנית. אף פעם לא ירקתי לבאר ששתיתי ממנה. תמיד ציינתי לחיוב את בני עקיבא. אם לא בני עקיבא, אני כמי שהיה מרדן ולא התחבר ללימודים, הייתי ברחובות. אז אני, עדיין בגישה המיושנת, טוען: בני עקיבא היא תנועת התשובה הגדולה ביותר בישראל. בסך הכול היא עולה ומתקדמת". את ההאשמות שמטילים בתנועה מסב הרב אלישיב אל התהליכים הפנים-מגזריים: "בני עקיבא היום נקרעת כי היא משקפת את הציבור הדתי-לאומי, שהוא בעצמו נתון בקרע עמוק מאוד. קשה לצפות מתנועה שרוצה להקיף את הציבור הדתי-לאומי לפתור את הבעיות של המבוגרים. הבעיה אינה בתנועה. הציבור התרחב לכל הצדדים, וזה כבר נוגע לשאלה האם הציבור הדתי הוא ציבור אחד".

אגב כך, מוסיף הרב נתנאל כי הוא וחבריו, אלה שמשלבים את הערכים והפתיחות שעליהם גדלו בבני עקיבא אולם מאידך משתייכים לזרם התורני, מתקשים לעתים למצוא את מקומם במגזר הדתי: "האמת היא שהרבה אנשים שעברו מסלול דומה לשלי מרגישים בבגרותם בדידות מסוימת", הוא מודה, "מצד אחד הם קיבלו על עצמם עול תורה, וכבר לא יכולים להזדהות עם הבינוניות הדתית והפשרנות שאפיינו את בתיהם ואת קהילתם. אבל מצד שני, לא תמיד הם מצליחים להרגיש לגמרי בבית באגף התורני יותר, שלפעמים אין בו מספיק את החיבור למגוון כוחות החיים ולכלל שכבות העם. וכשהפער מתחדד והמסרים הולכים ומחריפים מכל הצדדים, כפי שאירע בבחירות האחרונות, כואב לנו במיוחד, כי היינו רוצים להיות הגשר בין העולמות, ולא תמיד אנחנו מצליחים בכך. באופן אישי מצאתי את מקומי כאן במכינה בעלי, כי כאן זה אחד המקומות שבהם יש את התמהיל שכל כך דיבר אליי בנעוריי - תורה בגדלות יחד עם כוחות חיים בריאים וחיבור לעם ולמדינה".

בספר אתה מביא מכתב שלך כנער, בו אתה מייחל למצוא אישה שתסכים להישאר איתך ברעננה, כדי שתוכל להמשיך בפעילות החינוכית שלך שם. כיום אתה מתגורר במקום אחר לחלוטין. איפה אתה ממוקם על הסקאלה שבין חשיבות המגורים בעיר להתיישבות בהר?

הרב אלישיב מקדים ואומר כי מקום מגוריו בעלי הוא נגזרת של מקום העבודה במכינה, אולם אלמלא האילוץ המקצועי הוא בהחלט היה רואה את עצמו מתגורר ברעננה. פרט לכך, עבודתו החינוכית היא למעשה מפגש עם אוכלוסייה דומה לזו שאיתה גדל ופעל ברעננה, ועל כן הוא אינו מרגיש מנותק מהחברה העירונית.

במישור העקרוני הוא אומר כי "אין לנו את הלוקסוס של הבחירה בין טיפוח הפנים לטיפוח החוץ, היכן שתהיה הזנחה – שם נחטוף. אנחנו צריכים לבנות את עולמנו הפנימי, ולשם כך צריך תשתית חינוכית מתאימה ולעתים גם התבדלות מסוימת, ועם זאת עלינו להישאר מחוברים לכלל האומה. ישנן שאלות אינדיבידואליות, על כל אדם להחליט מה ריבונו של עולם רוצה ממנו בכל שלב נתון, אבל ככלל יש צורך באיזון בין הפנים לחוץ".

לדידו, ההסתגרות בחממה תורנית טומנת בחובה סכנה לכלל הציבור: "לפעמים אלו שיצאו מתוך הדתיות הפושרת מרגישים שהגיעו לחוף מבטחים תורני. אני חושב שזו הדרך של היצר הרע לנטרל את השפעתם הברוכה: הם נשארים מבוצרים בתוך עצמם, מרגישים בעולם הבא ומתנתקים מהעולם הזה. האנשים האלה הולכים לקדושה, אבל הם לא ישפיעו על כולם. ככל שעולם התורה יהיה מנותק מהחיים המעשיים, כך אובדן הדרך של הציבור הדתי-לאומי יגבר".

"ספר חדש הוא כמו לידה"

על מנת לעצור את הניתוק שממנו הוא חושש, ולחבר את כלל המגזרים אל המעיין שממנו שתה בישיבות מרכז הרב והר המור, החליט הרב אלישיב על מפעל חיים משל עצמו, אותו הקים לפני כאחת עשרה שנים. הוצאת הספרים 'בניין תורה' היא כולה יציר כפיו, משלב כתיבת החומרים ועריכתם, דרך העיצוב והעימוד, ההוצאה לאור, איסוף הספרים ואחסונם במחסן ביתו, ועד לשלב ההפצה בדואר למזמיני הספרים. "ביום שבו יוצא אצלנו ספר חדש לאור, אני לובש חולצה לבנה ומברך שהחיינו בשם ומלכות. בשבילי זה כמו לידה", הוא מתאר בהתרגשות.

מה זה בשבילך להוציא ספר נוסף בהוצאה שלך?

"אלה לא ספרים של מה בכך. כשאני פה במשרד, כותב או אורז ספר למשלוח, אני מרגיש כמו רוקח שמגלה תרופה חדשה לגמרי למשהו שמציק לאנשים. כשאני יוצא לדואר עם חבילות ספרים בידי, אני מרגיש שאני שולח בריאות לרחבי הארץ וגם לחו"ל".

אז מה הן התרופות שמסתתרות בספרי ההוצאה? הרב נתנאל מסביר שהגרעין הראשוני ליוזמה להוצאת הספרים היה הצורך לתווך בין שפת בית המדרש לציבור הרחב. "הייתה לי אז תחושה שהגעתי לבית מדרש מופלא עם עומק גדול, עם אידיאלים שיכולים להחיות עם רב. אבל השפה של בית המדרש הזה הולכת ונעשית מנוכרת ולא נגישה. זה נולד כשהייתי אברך בהר המור, וחשתי תסכול. הרגשתי שהרב שלי, הרב טאו, מדבר בשיעורים בבהירות, אבל חשוב שגם הספרות תשקף את הבהירות הזאת. את הרב קוק תרגמו להרבה שפות, ועלה בדעתנו שצריך לתרגם אותו גם לעברית", הוא אומר על דרך החידוד, "אנחנו מקפידים שכל הספרים שלנו יהיו כתובים בעברית בהירה, כך שכל אדם בן זמננו יוכל להבין".

את הכסף, שהוציא מכיסו, להוצאת הספר הראשון "שמנו על קרן הרב צבי", הוא מחייך, ורומז בכך לתוכנו של הספר 'צדיק באמונתו יחיה', שמעובד על פי שיחותיו של הרב צבי טאו. בהמשך יצאו ספרים נוספים, כמו ספר שיעורים לזכרו של אל"מ דרור וינברג, סדרת מאמרי הליבה במשנת הראי"ה של הרב חגי לונדין, ו'לעזרת ה' בגיבורים' שמכניס את המסרים מבית המדרש אל השגרה הצבאית. עד כה ההוצאה הפרטית הזאת של הרב אלישיב הוציאה מתחת ידיה כחמישים אלף כרכים. את ספרו החדש, שאינו ספר קודש מובהק, הוציא תחת הכותר 'ספרי נוגה', גם הוא שלו, ובו הוא מתכוון להוציא ספרות חול שתומכת במסרים של קודש.

כאמור, כובעו המרכזי של הרב נתנאל הוא ר"מ במכינה, וככזה הוא נמצא לא מעט על קו התפר שבין בית המדרש לצבא. לפני כמה חודשים התפרסם בפייסבוק מאמר חריף של הרב אלישיב, שתקף את התנהלותו של מפקד בה"ד 1 מול צוער בוגר המכינה שביקש להימנע מאיסור הלכתי. המאמר חולל סערה סביב היחס לדתיים בצה"ל.

כמי שמחנך ושולח את תלמידיו לשירות מסור בצה"ל, אתה לא מאוכזב שזה היחס שתלמידיךמקבלים?

"ברוך השם זה אינו הכלל, אלא היוצא מן הכלל. בסך הכול תלמידינו מתקבלים יפה מאוד בצה"ל, משתלבים בכלל היחידות ורבים מהם יוצאים לתפקידי פיקוד וקצונה. אנחנו לא מחפשים מומים בצה"ל, ומשתדלים לא לנפח כל תקרית קטנה לממדים גדולים. אבל כשיש פגיעה של ממש אסור לנו לשתוק, ובעיניי זה גם המבחן שלנו.

במקרה המדובר, הצוער הודח לקראת סוף הקורס, עקב עמידתו על שני עניינים דתיים, עמידה שנתפסה על ידי מפקד הבה"ד כקיצונית ולא מאוזנת, בעוד שלדעתנו, ומה שחשוב יותר – לדעת הרבנות הצבאית הראשית, הצדק היה עם הצוער. בעקבות ההד התקשורתי שהיה לדברים שכתבתי, נוצר ערוץ תקשורת ישיר מול מפקד הבה"ד. סיכמנו בינינו שלא לחשוף את פרטי השיחות. אוכל רק להגיד שבשורה התחתונה לא הצלחתי לשכנע אותו לבטל את ההדחה, אבל אני חושב שהוא למד להבין אותנו טוב יותר. הוא גם התחייב לדאוג לכך שאותו צוער יקבל הזדמנות נוספת בקורס הבא, דבר שלא היה מובן מאליו, ובהתחייבות הזאת הוא עמד.

"עד כאן מעשי אדם, ומכאן נפלאות דרכיו של המקום. במסגרת אותו קורס שני, צה"ל יצא למבצע 'צוק איתן'. בה"ד 1 היא גם יחידה לוחמת, ומפקד הבה"ד הוא מח"ט. היה חסר לו נגביסט (מקלען), ובירור קצר העלה שהכשיר ביותר לתפקיד היה אותו צוער. כך הם מצאו את עצמם צמודים זה לזה בכל סערת הקרבות של המבצע! הצוער הרוויח ניסיון מבצעי חשוב, ומפקד הבה"ד למד להכיר אותו מקרוב ומתוך כך להוקיר אותו מאוד, כי הוא באמת בחור עם לב זהב. בטקס הסיום, מפקד הבה"ד חרג מן הנוהל המקובל והעניק לצוער את הדרגה שלו באופן אישי, כאות להערכתו כלפיו. היום אותו צוער עושה חיל כקצין ביחידה שלו".

[email protected]