"החלטתי שאני רוצה להיות אדם חופשי". לימור לבנת
"החלטתי שאני רוצה להיות אדם חופשי". לימור לבנתניסים לב

לפני כמה חודשים הטילה השרה לימור לבנת פצצה כאשר בישרה על פרישתה מהחיים הפוליטיים. לאחר שמילאה שורת תפקידים בכירים כשרת התקשורת, שרת החינוך ושרת התרבות והספורט, הגיעה להחלטה כי בשלה השעה לנקות את שולחנה ולהתחיל בחיים חדשים מחוץ לכותלי המשכן.

"אני כבר 44 שנים בתוך המערכת הפוליטית, מתוכן 23 שנים בכנסת ו‑14 שנים כשרה בממשלות ישראל. אם לוקחים את כל זה יחד, זה הרבה יותר ממחצית שנותיי", מסבירה השרה את המניע להחלטתה לפרוש. "הרגשתי שדי, ואני צריכה משהו אחר. כל כך הרבה שנים של עול ועומס עצומים, של מחויבות ואחריות לאורך כל כך הרבה שעות ביממה, עד שהרגשתי שמיציתי. ההחלטה הבשילה בי עוד הרבה קודם להודעה על הבחירות. זו לא גחמה של רגע, אלא החלטה מושכלת לאחר שאני שוקלת את מכלול השיקולים בעד ונגד. החלטתי שאני רוצה להיות אדם חופשי".

תוכניות לעתיד כבר יש?

"אין לי תוכנית ספציפית. יש דברים שאני יכולה לעשות אותם ויהיה לי כיף גדול. אני אוהבת לקרוא, מן הסתם קצת אנוח, בוודאי אעשה דברים נוספים. מציעים לי כל מיני דברים ואני שוקלת אותם לאט. אני לוקחת את הזמן שלי וזה הדבר הטוב פה, זה מה שמשמח אותי. אנשים לא מבינים את העול והאחריות שמוטלים על הכתפיים של איש ציבור, זה לקום בבוקר וללכת לישון כל הזמן עם העול הזה. אני לא צריכה להיות עוד בסיר הלחץ הזה שאני נמצאת בו כל השנים. בלי לחץ, בלי לוח זמנים קצוב ובלי אחריות.

"בעיקר בתפקידים מהסוג הזה צריך להיות מודע לומר בזמן 'היו שלום', כדי שלא יגרדו אותך בסוף מהפרקט במליאה. אני מודה לציבור על הזכות שניתנה לי לשרת אותו, ולקב"ה על הזכות שנתן לי להיות בכאלו מקומות וצמתים חשובים במהלך כל כך הרבה שנים. זו זכות גדולה בשבילי".

בטרנטה עם בגין

לבנת (64) גרושה ואם לשניים, בן ובת. בנה חזר בתשובה ומתגורר עם משפחתו בשכונת קריית משה הירושלמית. לבנת עצמה מתגוררת בתל אביב. היא בתם של לוחם הלח"י עזריאל לבנת (וייס) ושל הזמרת ולוחמת הפלמ"ח שולמית לבנת. 

בצבא שירתה כסמלת ח"ן. כשהשתחררה, פנתה ללימודים בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. "השתחררתי מהצבא והתחלתי בפעילות פוליטית. הייתי פעילה בתא הסטודנטים של גח"ל ושימשתי כסגנית היו"ר באגודת הסטודנטים, וגם התחלתי בפעילות כחברת מרכז ליכוד".

זה חיידק שבער בך כבר אז?

"קודם כול, זה חינוך מההורים שלי וזה משולב גם באופי וגם באידיאולוגיה. את הדחף לשרת את המדינה ולתרום קיבלתי בבית".

היה זה כמעט עשור לפני המהפך ההיסטורי של הליכוד, והרצון לפעול היה מתובל בשאיפה כמוסה לשנות את פני השלטון במדינה. "אפשר לומר שהסטודנטים שלנו היו הסנונית שניבאה את בוא האביב של 77'. מבחינתי זה היה ממש צורך. מעין חובה שמוטלת עליי, לעשות הכול מכוח האמונה והאידיאולוגיה. חובתי לעשות את המקסימום שזה יקרה, זו השליחות שלי".

באותו שלב, מבהירה לבנת, היא לא חשבה על פיתוח קריירה פוליטית. "זה ממש לא עמד כאופציה בשבילי, אלא לנסות לעזור, להירתם, לשנות ולתת מעצמי, ממש לא קריירה או משהו מהסוג הזה". להוכחה היא מציינת כי הפעם הראשונה שבה התמודדה לכנסת הייתה כמעט שני עשורים מאוחר יותר. "למדתי ועבדתי בשוק הפרטי. לא עבדתי בתנועה, וממש לא התפרנסתי מעסקי הפוליטיקה, רציתי רק להשפיע ולתרום".

כפעילה נלהבת, נכחה רבות בבית המפלגה במצודת זאב. "המצודה הייתה אז הלב הפועם של התנועה". שם גם פגשה פנים אל פנים את מנהיג המפלגה מנחם בגין ז"ל, והתרשמה מאישיותו הכובשת. "המפגשים הראשונים שלי איתו היו בישיבות מרכז ובישיבות מזכירות מח"ל. בגין היה מנהיג מיוחד, עם הגינונים הפולניים ועם צורת הדיבור המיוחדת והשפה המרתקת שלו".

באחת הפעמים אף נתבקשה להביאו מביתו למצודה. "הייתי סטודנטית צעירה, ושאלו אותי אם אני יכולה לקפוץ לבית של בגין ברח' רוזנבאום 1 ולהביא אותו, כי בדיוק הנהג לא נמצא. היה לי רכב ישן, טרנטה, הדלתות לא נסגרו טוב. שאלתי: 'אני? זה אמנם כבוד גדול, אבל לא נעים לי עם רכב כזה'. אחרי שאמרו לי שלבגין זה ממש לא משנה, נסעתי לקחת אותו. כשהגענו למצודה אני עוצרת את הרכב וקמה כדי לפתוח לו את הדלת בצד שלו, ופתאום אני קולטת שכל הנסיעה הדלת שלו לא הייתה סגורה. ממש נבהלתי מזה. הוא, שלא שם לב לכך, הודה לי באדיבות ויצא...".

תרבות גם לפריפריה

למשכן נכנסה לבנת ברשימת הליכוד לכנסת ה‑12, ומאז היא מכהנת כחברת כנסת בשלל תפקידים בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה.

כיצד הצלחת לשלב לאורך השנים קריירה ציבורית כל כך תובענית עם היותך אמא לילדים קטנים?

"זה היה קשה. מי שאומר אחרת, לא אומר אמת. מאוד מאוד קשה. אלו שתי מחויבויות עמוקות, שהשילוב ביניהן נראה בלתי אפשרי. זה דורש הרבה מאוד ויתורים בהורות, באימהות. היו כללים שקבעתי לעצמי. למשל, לא הפסדתי שום מסיבה בגן, שום יומולדת, מעולם. הרבה פעמים הגעתי הביתה מאוחר כשהילדים כבר ישנו, אבל כן הקפדתי לקום מדי בוקר מוקדם, להעיר אותם בנעימות, להיכנס מתחת לשמיכה איתם, לשיר 'בוקר טוב גם לפיל וגם לדב' ולהעיר אותם בכיף ולא בלחץ. כל השנים היו לי שני טלפונים, אחד לעבודה ואחד רק שלהם. הייתי יושבת בישיבות עבודה, שתהיה החשובה ביותר או שעשרים איש אצלי בחדר, והטלפון מצלצל מאחד הילדים, הייתי אומרת 'סליחה', קמה ויוצאת לדבר איתם בסבלנות כמה זמן שהם רוצים. הם ידעו שהטלפון הזה נועד אך ורק להם. עשיתי כמיטב יכולתי, אבל שלא תהיה טעות, זה לא היה מספיק", היא אומרת בכנות. "זה לא כמו אמא רגילה. להיות שרת חינוך כמו שהייתי וגם להעניק לילדים את כל מה שאמא אמורה לתת, זה לא אפשרי. היה להם פיצוי בצורת אבא שלהם, שהיה איתם הרבה".

בפרספקטיבה לאחור, את מצטערת על זה?

"אני לא מצטערת על שום דבר. קיבלתי החלטה מושכלת, ידעתי לאן אני הולכת. היה לי ברור שאני משלמת מחירים, וגם הילדים שילמו מחירים אבל מיציתי את הדברים ששאפתי אליהם, את השליחות, את הקריירה".

מזה שש שנים היא מכהנת כשרת התרבות והספורט, וברזומה שלה מאבקים לא קטנים מול הממסד התרבותי בישראל. אחד המאבקים היותר מפורסמים היה נגד עצומת השחקנים שביקשה להחרים הצגות שיתקיימו בהיכל התרבות באריאל. לבנת הגיבה בנחרצות והבהירה כי משרדה ישלול תמיכה מכל מי שיסרב להופיע בכל מקום בארץ. החרם נגדע באיבו. 

האם התרבות בישראל שמאלנית?

"בכל העולם אנשי התרבות והיוצרים הם אנשים שמזוהים עם השמאל, זה לא רק אצלנו, אבל כן, זה גם אצלנו. למרבה הצער זה מה שיש. היום לשמחתי ישנה התחלה של פריחה של יוצרים מהימין. כבר אפשר לראות את זה. אפשר לראות יותר ויותר עיתונאים חובשי כיפה וימניים. גם ביצירה רואים יותר ימנים. אגב, יש יוצרים שחוששים להזדהות כימנים כי אז הם מודרים מהמילייה הזה. זה קרה למשה שמיר בשעתו. שמיר, סופר דגול, היה איש השומר הצעיר שהפך לאיש התנועה למען ארץ ישראל השלמה, הוא הוקע מהברנז'ה ומהמילייה הספרותי. נעמי שמר השתתקה והחליטה שהיא יותר לא מתבטאת בשום נושא כזה. אפרים קישון לא שתק, אלא עבר לגרמניה כדי ליצור משם. קישון היה סופר ענק והוא פשוט קופח פה בארץ. הספרים שלו תורגמו לארבעים שפות, אבל בארץ התייחסו אליו כאל מישהו לא רציני. חיים טופול, שחקן דגול עם הצלחה פנומנלית בחוץ לארץ, בלונדון ובברודווי, אבל ברגע שהתגלה כחבר קרוב של גנדי, אין לו תפקידים בארץ משום מה. איזה בזבוז ואיזה קיפוח אדיר. ויש עוד שמות. לכן ישנם כאלה שמעדיפים לא להזדהות, אבל עדיין הרוב כן מזוהים עם השמאל. ביניהם יש כאלה שבצורה בוטה ומאוד מקוממת".

יחד עם זאת, לבנת מצביעה על שינוי שמתחולל בעולם התרבותי. "יש שינוי. ישנם יותר ויותר יוצרים מהימין שמתחילים לפרוח. איפה הם היו עד היום? הם לא העזו ולא הייתה להם שום מסגרת ליצור בה, אבל הנה זה קורה. זה טוב ואני מאוד מעודדת את זה. עשיתי כמה צעדים בכיוון הזה, כמו פרס היצירה בתחום הציונות, שניתן לאמנים שקידמו ביצירתם את ערכי הציונות. שפכו עליי אש וגופרית על כך שייסדתי את הפרס הזה. הם טענו: למה צריך פרס בתחום הציונות? מה זה שאני מכתיבה לאמנים, למוסדות וליוצרים שהם יכתבו על ציונות? אבל זה היה קשקוש גמור. לא הכתבתי כלום, רק ייסדתי פרס שיבחר מתוך יצירות שיהיו מתאימות. זה סוג של עידוד, אני לא מכתיבה להם מה לכתוב ומה לא לכתוב. אני לא מתערבת.

"צעד נוסף היה הקצאת תקציבים נרחבים לפריפריה, גם בתחומי התרבות וגם בספורט, מה שלא היה קודם לכן", היא אומרת. "הקצינו עשרות מיליוני שקלים לפריפריה, כולל ביהודה ושומרון, זה לא היה לפני כן. למשל, יש בבית אל מקהלת נשים ששרה רק לנשים. הייתי בהופעה שלהן. ברגע שהן התחילו לשיר זה היה קסום בעיניי. לאחר ההופעה שאלתי 'אתם מקבלים תמיכה?' אמרו לי 'לא'. מקהלה כזאת אין סיבה שלא תקבל. יש עוד גורמים ביו"ש שלא הכירו את הזכויות שלהם ומקבלים כיום תמיכה. חנכנו ספריות חדשות, מתקני ספורט, להקות מחול, פסטיבלי סרטים, אנימציה וקומיקס ועשרות קונצרטים פתוחים בקיץ תחת כיפת השמיים בכל הארץ".

בעקבות פעילותה למען הפריפריה ספגה השרה לבנת ביקורת קשה על התנהלותה: "בממסד התרבותי פתחו עליי הרבה עיניים בחוסר הבנה למה במקום לחזק את מוסדות התרבות הקיימים במדינת תל אביב אני משקיעה בפריפריה. הייתה ביקורת אדירה. פנו אליי גורמים שונים בטענה 'למה להפנות לשם תקציבים?', אבל זו הייתה המדיניות שלי מהיום שנכנסתי לתפקידי במשרד. ממוסדות התרבות שבמרכז הייתה הפניה מאסיבית של התקציבים לכיוון הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. היה להם קשה להכיל ולקבל את זה. הייתה נגדי מתקפה משוללת רסן".

ולא התרגשת מהביקורות הללו נגדך?

"ממש לא. באתי עם אג'נדה ברורה. התפקיד שלי כשרת התרבות הוא להכתיב מדיניות ולהביע את דעתי, אבל לא להגיד להם מה לעשות. להתערב בתכנים אני לא יכולה, זה לא בסמכותי, אבל להחליט שההקצאה הכוללת של התקציב תשתנה קצת והכספים ייועדו חלקם להנגשת התרבות בפריפריה - זו המדיניות שלי כשרה וכולם יכולים לצעוק, זה לא יעזור. לא התרגשתי ועובדה שזה נגמר. צעקו עליי גם על פרס הציונות, אז מה? חילקנו אותו השנה כבר בפעם השלישית".

עמדה נחרצת הביעה כאמור השרה לבנת גם נגד חרם האמנים על היכל התרבות באריאל. "אני כופפתי אותם. גם אם כיום יש אחד שמחרים, כמו השחקן איתי טיראן מהקאמרי למשל, שהוא סרבן גיוס שלא שירת בצבא, ואולי יש עוד כמה בודדים כמוהו - זה לא ימנע משום תיאטרון בישראל להגיע לאריאל. המאות שחתמו על העצומה לא מחרימים. העיקרון שקבעתי הוא שגוף שנתמך על ידי מדינת ישראל, לא יכול להחרים וחייב להופיע בפני הציבור הישראלי בכל מקום שבו יש ציבור ישראלי משלם מיסים, וזה לא משנה איפה הוא גר. אם הוא לא מקבל תמיכה מהמדינה - אז שיעשה כרצונו, אבל מי שמקבל תמיכה מהמדינה לא רשאי להפלות חלק מאזרחי המדינה".

משואות לנשים בלבד

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל בליל יום העצמאות בשנה שעברה נערך בסימן 'זמן נשים'. הנושא היה פרי יוזמתה של השרה לבנת, אשר עומדת בראש ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. לראשונה בישראל הדליקו את המשואות נשים בלבד, וביניהן מרים פרץ, כרמלה מנשה, גאולה אבן ועוד. האג'נדה המגדרית, היא מבקשת לציין, הייתה בראש מעייניה בכל שנות פעילותה בתפקידיה השונים. "אני רואה בנושא המגדרי של העצמת נשים כבעל חשיבות ממדרגה ראשונה. יש צורך להביא לא רק לשוויון הזדמנויות בין גברים לנשים, אלא גם להעצמה של נשים צעירות, כדי שכשהן תגדלנה הן תהיינה בטוחות בעצמן, בכוח שלהן ובהבנה שהן שוות לא פחות מגברים. הבחירה בידיים שלהן. לנשים יש תפקיד כפול, עול כפול, עומס כפול - לצאת לעבודה, לנהל בית, העומס שמוטל עליהן הוא תמיד כפול. גם אם הבעל עוזר בבית, זה בדרך כלל עוזר, אבל העול העיקרי והמרכזי מוטל על כתפי האישה. לכן, מכיוון שזה כל כך קשה, בגלל מורשת הדורות, השינוי הוא שינוי מהותי שצריך עוד לעבוד עליו והוא לא קיים מספיק אצלנו. בסוף הבחירה היא בידי האישה. מי שרוצה להישאר בבית ולגדל ילדים זה בסדר, אני לא אומרת שכל אישה חייבת ללכת לעבוד ולפתח קריירה. אבל אני רוצה להעצים אותן, שתהיינה בטוחות ביכולות שלהן".

האם בחירת הנשים להדלקת משואה רק בגלל היותן נשים לא המעיטה מערכן בסופו של דבר? מרים פרץ, לדוגמה, הייתה ראויה להדליק משואה בגלל מכלול אישיותה ולא רק בשל היותה אישה, לא?

"מרים פרץ נבחרה בגלל שהיא אישה? כן, בגלל שהיא אישה. מרים פרץ היא אם הבנים. שני הבנים ששכלה יצאו מרחמה. כאמא היא קמה מתוך הכאב שלה, העצימה את עצמה ויצאה כדי לתת כוח לאחרים. נכון שאם היא הייתה גבר היא גם הייתה ראויה, אבל הרעיון המרכזי היה שטקס הדלקת משואות יוקדש ל'זמן נשים', רק לנשים. למה? כדי לחדד את המסר של נשים. צריך לזכור שבטקסים קודמים היו מעט מאוד נשים. מעולם לא היה שוויון מגדרי בין מדליקי המשואות, תמיד היו גברים וגם כמה נשים. כאן הטקס כולו הוקדש לנשים. נתנו פה 'בום' ענק שעשה הד ציבורי. נבחרו נשים ראויות, כל אחת דמות ואישיות בפני עצמה".

השנה יוקדש הטקס הממלכתי של הדלקת המשואות לנושא 'ישראלים פורצי דרך'. "חצי מהמדליקים גברים וחצי נשים, כחלק מהעקרונות שאני עומדת עליהם", היא מסבירה.

בין מדליקי המשואות השנה נבחרה גם אליס מילר, שנאבקה לפתיחת קורס טיס בצה"ל לנשים, בעתירתה לבג"ץ נגד משרד הביטחון ונגד צה"ל. 

על פי הפרסומים, אליס מילר נישאה להודי ומנהלת איתו כפר נופשאקולוגיבצפון הודו. האם כיורדת ומתבוללת היא עדיין ראויה בעינייך להדליק משואה ביום העצמאות?

"אליס מילר גרה בישראל בקיבוץ חוקוק בגליל. שם היא מגדלת את שני ילדיה. יכול להיות שהיא הייתה תקופה מסוימת בהודו, אבל זה לא פוסל אותה. היא בחורה מדהימה וציונית אמיתית".

גם העיתונאית המוסלמית לוסי אהריש, שנבחרה להדליק משואה, נחשבת לבחירה שנויה במחלוקת. לבנת הודפת את הביקורת: "לוסי היא פורצת דרך. צעירה מוסלמית שגדלה בדימונה, למדה בבית ספר יהודי, לא חוששת לתקוף את החמאס ומפתחת שיח של סובלנות. היא מודל לדו קיום ולכן אני מאוד שמחה על הבחירה שלה". 

האם קיבלת ביקורת על הבחירה הזאת?

"היו הערות, היו הרמות גבה. גם בשנה שעברה וגם השנה קיבלתי כל מיני הערות. בכלל, אני רגילה לקבל ביקורת. אחד מעקם פרצוף והשני יש לו טענה. בסדר, אני לא מתרגשת מזה".

ביניים: אשת הברזל הפכה לסבתא

פיתחת עור של פילעם השנים?

"אין לי עור של פיל. אני יודעת שהדימוי שלי הוא כזה, אבל יש מרחק גדול בין מי שאני נראית למי שאני באמת. צריך להכיר אותי מקרוב כדי להבין כמה גדול הפער בין הדימוי ובין מי שאני", היא אומרת. "אני עושה הבחנה בין הערות מקצועיות, שם אני לא מתרגשת כי אני שלמה עם מה שאני עושה ויהיו תמיד טענות, למה שנוגע אליי באופן אישי. כשהמתקפה היא אישית - זה לא עובר לידי, ממש לא. זה פוגע, זה שורט וזה כואב".

אבל בחיים הפוליטיים בטח יש פגיעות כאלה בלי סוף.

"זו אחת הסיבות לכך שאני פורשת. כמה שנים עוד אפשר לחיות בתוך מערכת כזאת, שצריך להיות בה נורא זהירים? לא חושבת שיש הרבה פוליטיקאים שניהלו נגדם מסע הכפשה אישי כמו במקרה שלי".

הפגיעה הגדולה בה התחוללה בהיותה שרת החינוך, במהלך מאבקם של ארגוני המורים במשרד החינוך. ארגוני המורים ניהלו נגדה מאבק אגרסיבי, שכלל שלטים בחוצות הערים עם אמירות חדות שמופנות ישירות נגדה. "זו הייתה מתקפה חסרת תקדים בחריפותה. הם פגעו בי", היא נאנחת.

אם יש רגע בעשרות שנות עבודתה הפרלמנטרית שלבנת הייתה מעדיפה לשכוח, זהו רגע הצבעתה בעד תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף. לבנת נענתה לדרישת ראש הממשלה דאז אריאל שרון בתיווכה של ציפי לבני, והצביעה בעד תוכנית ההתנתקות. "אני לגמרי מצטערת על ההצבעה שלי בעד ההתנתקות, מצטערת בלב שלם. אני אוסיף רק שהיה מתווה בשעתו שסוכם בין אריק שרון לבינינו (ביבי נתניהו, סילבן שלום ולימור לבנת - ר"ג) ושרון לא עמד בהתחייבות שלו. על פי מה שסוכם, היה מדובר על ביצוע שלוש פעימות נפרדות. בשלב הראשון יפונו שלוש ההתנחלויות הדרומיות, ואז יהיה פסק זמן של כמה שבועות, ורק אז תתקיים הצבעה נוספת בממשלה לפעימה השנייה. שרון לא עמד בדיבורו. כשמחיתי על כך, הוא ענה לי 'מה חשבת, שאביא את כל הצבא שלוש פעמים בנפרד?'. הוא התנער מזה כאילו היה לו איזה יתוש על דש הבגד. זה לא משנה את העובדה שברגעים המכריעים אני אכן הצבעתי בעד, ואני מצטערת על זה ומתחרטת".

בעבר יצאה לבנת בפומבי נגד פעילותו של משה פייגלין ו'מנהיגות יהודית' בתנועת הליכוד. גם כיום, למרות פרישתו מהתנועה, לבנת עדיין שוללת בלהט את דרכו. "הייתי זאת שהתרעתי כבר אז בפני תופעת הפייגלינים. הוא בא להשתלט על הליכוד ולא להשתלב. הוא הקים בתוך הליכוד מפלגה, עם מנגנון מסודר מאוד, היררכי, מנכ"ל והרבה כסף שהוא הביא מארצות הברית. האידיאולוגיה שלו היא משיחית. אני לא אומרת שזה לא לגיטימי, רק אמרתי שיקים מפלגה משלו וילך בדרכו. זו לא דרכה של הליכוד. הכניסה שלו לליכוד עם אלפי מתפקדים, שחלקם לא מצביע בכלל לליכוד, וגם הוכחתי את זה - היא בגדר ניסיון השתלטות עוינת על הליכוד. אמרתי שאלו אנשים עם כיפה על ראשם ואין אלוקים בלבבם. הוא מביא אלפי אנשים בהסעות לפריימריז או במרכז שיצביעו כמו חיילים למה שהוא יאמר, ואז ביום הבחירות בקלפיות הם שמים פתק אחר לגמרי. זה נשמע לך דבר מוסרי?" היא תמהה. "איך אדם שמתיימר להיות איש מוסרי מתנהג כך? אני שמחה שהוא נשאר בחוץ. אני היחידה שהעזתי לומר בקולי את מה שכולם חשבו, ושילמתי על כך מחיר".

במהלך שנות עבודתה הפרלמנטרית זכתה השרה לבנת לכינוי "אשת הברזל הישראלית" ולדימוי נוקשה במיוחד. בריאיון אני פוגשת דווקא לבנת מפויסת ונינוחה. אולי זה העול הכבד שירד מעל כתפיה עם פרישתה. כסבתא גאה היא מראה לי את תמונות נכדיה הקטנים, היא מספרת על ההתמודדות עם הוריה המזדקנים, וכשאני מציינת את יום השנה לרצח אחיינה בן יוסף לבנת הי"ד, היא משתתקת באחת. הכאב ניכר בפניה. בחול המועד פסח לפני ארבע שנים נהרג בן אחיה, כשהוא בן 24, על ידי שוטרים פלשתינים בעת שנסע מקבר יוסף שבשכם יחד עם קבוצה של חסידי ברסלב.

למרות השנים שחלפו מאז, לבנת מתארת בפרטי פרטים את אותו בוקר קשה שבו התבשרה על הרצח. היא מכנה אותו בחיבה גדולה "בניוֹ" ומתארת איש שמח ומלא חיים. "הוא בסך הכול רצה להתפלל ונרצח בדם קר. לא הייתה שום התגרות מצדו או מצד החברים. השוטרים הפלשתינים פתחו באש מאחור, כשהם כבר יצאו משם, ירי על מנת להרוג. בניו הותיר אישה מקסימה וארבעה יתומים. עלינו השבוע לקבר והכאב גדול", קולה נשנק. "בפסח אנחנו חונכים למרגלות היישוב אלון מורה מצפור לזכרו, שכולל תצפית לעבר שכם. מדובר בפרויקט הנצחה מדהים שימשיך את הטוב ואת שמחת החיים שהייתה לבניו".

[email protected]