עו"ד יצחק בם
עו"ד יצחק בםחזקי עזרא

הנוף הלילי שנשקף מחלון משרדו של עורך הדין יצחק בם בקומה ה‑18 של מגדל העיר במרכז העיר ירושלים משרה על המבקרים תחושת רוגע עמוקה, כמעט מדיטטיבית.

המשרד הצנוע והשלו לא מסגיר דבר מהפעילות הקדחתנית, לעתים הדרמטית, שבה מעורב בעליו, עו"ד בם, במסגרת בתי המשפט ובית הדין של הליכוד, שם הוא משמש כשופט. שיחה של שעתיים עם עו"ד בם מצליחה לערער אצלי את כל מה שחשבתי עד היום על הליכי קבלת ההחלטות בבתי המשפט. חלק נכבד מהם קשור בלקוחות צעירים, שהם גם אורחים קבועים במשרד הזה. הפוף האדום שמונח בקצה החדר שימש פעמים רבות כמיטה לכמה רגעי מנוחה לאותם נערים, אשר חשודים במעשי תג מחיר ו"פשיעה לאומנית". בשנים האחרונות הוא מייצג דרך הסנגוריה הציבורית תיקים פליליים שנולדים מהחיכוך בין הערבים ובין מי שארץ ישראל יקרה לו, ואם תשאלו אותו - הוא נהנה מכל רגע.

 "אני מת על ברוך מרזל"

"טיפלתי לאחרונה בתיק תג מחיר קלאסי של הצתת רכב - תיק מאוד מורכב גם מבחינה ראייתית משפטית", הוא מתחיל לספר. "היו למשטרה ראיות שונות, בהן גם הדנ"א של החשוד בזירה. זה תיק שרעדתי ממנו, כי זה או הכול או כלום - או שהבחור בגיל 18 בלבד ילך לכלא לשנתיים, או זיכוי. לא ישנתי בלילות", מודה בם. בסופו של דבר הוא הצליח להביא להסדר מול התביעה, והנאשם קיבל כמה חודשי עבודות שירות בלבד. "שבועיים אחרי ההסדר בבית המשפט אני מקבל ממנו סמס: בחסדי ה' יתברך, התארסתי".

אחד הלקוחות המפורסמים שלו הוא לא אחר מאשר ברוך מרזל. "אני מת על הבן אדם הזה", הוא אומר בחיוך רחב. "פשוט מת עליו. לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות", מודה עו"ד בם ביחס לאישומים נגד מרשו החברוני, "כל הזמן יש תיקים, אבל נלחמים". עד היום הצליח עו"ד בם להביא לסגירתם של כמה תיקים נגדו, ונותר תיק אחד שעדיין תלוי ועומד בבית המשפט. בתיק הנוכחי דרשה התביעה להאשימו בהתפרעות ובתקיפת שוטרים – עבירה שעונשה הוא שלוש שנות מאסר. כעת התביעה הורידה את האישום להתנהגות פרועה במקום ציבורי, עבירה שעונשה הוא שישה חודשים מקסימום. "כשנלחמים, מגיעים להישגים".

ככל שגבר זרם התיקים של נערי גבעות אל משרדו של בם, יחסי עורך דין-לקוח הפכו לחברות עמוקה בינו ובין הנערים הרבים. "התחבבנו זה על זה. אני זורם איתם ויש כימיה בינינו". לדבריו, כיום יש לו חברים רבים שאותם ייצג בעבר בבתי המשפט, איתם הוא יוצא לטיולי שטח ביהודה ושומרון.

מצאת את עצמך פעם ישן בשטח של מאחז?

"לא צריך להגזים", הוא אומר בהבעת פנים מתנצלת. "אני בורגני לחלוטין, גר בירושלים, אבל הלב שלי איתם. תראה", הוא מסביר, "אני לא חושב שזה הדבר הכי חכם שיש, להקים בית משתי פלטות שבורות בשטח שזה עתה נהרס בידי המינהל האזרחי. לדעתי יש דברים הרבה יותר חכמים לעשות ואני חושב שצריך לפעול כחוק. אבל עדיין אני מאוד אוהב את החבר'ה האלה, ולא אומר להם מה לעשות כי אני מזדהה עם האידיאולוגיה. אני חושב שכל ארץ ישראל שייכת לנו, שחייבים ליישב את כל ארץ ישראל ושזה המקום שלנו. הקפאה בפועל זה עוול ואסור להסכים לזה. אני עוזר להם כשהם מסתבכים ומסייע להם בדרכים חוקיות".

קרה שאמרת לעצמך: אמנם אני עורך דין וחייב לפעול לפי החוק, אבל עכשיו זה צו השעה לעלות על גבעה ולהתיישב בה?

"לא, מסיבה אחת פשוטה: כמו בכל מלחמה, יש תפקידים. יש רופא ויש חייל שמסתער", הוא מסביר. "חבל לשלוח רופא שיסתער, כי הוא ייהרג ולא יהיה מי שיטפל באלו שמסתערים. אני לא שם ולא בתפקיד הזה. אם הייתי עובר מעריכת דין לפעילות ציבורית נטו, אז ברור שכאיש ציבור אני חייב להיות שם, אבל כרגע אני בא לטפל במי שנפגע משפטית".

אל משרדו הקטן, העטור בתעודות שונות, מגיעים נערים שזקוקים לעזרה אל מול הרשויות, והוא משמש להם גם כמורה. "נערים באים אליי ואומרים: המשטרה החרימה לי חפץ. אני אומר להם: יופי, קח מחשב, תוציא מהארון את ספר החוקים ותרשום בקשה לבית המשפט להחזרת תפוס". בם מסביר להם שהבקשה צריכה להיכתב בשפה בהירה, משום שהשופט לא מכיר את מבקש הבקשה. "הרבה מהם למדו דרך ההתנסות לכתוב בקשות, ובאמת קיבלו את הדברים שהמשטרה החרימה להם, מטלפונים סלולריים ועד וגז מדמיע".

לככב אצל מוחמד בכרי

יצחק בם (36) נולד כבן יחיד להוריו במחוז הקרפטים שבמערב אוקראינה. עם תחילתו של גל העלייה מחבר העמים בתחילת שנות התשעים, הגיע עם הוריו לישראל והמשפחה התמקמה בנשר הסמוכה לחיפה. בם מציין שאביו הכיר ביהדותו, אולם רק לקראת סוף שהותם ברוסיה החלה משפחתו להתקרב למסורת. כיום בית הוריו חוגג את חגי ישראל, אך לא הרבה מעבר לכך.

גם לאחר שהוריו עברו להתגורר במגדל העמק, הוא המשיך את לימודיו בתיכון נשר, שם כבר נודע כפעיל ימין שמביע את דעותיו בכל הזדמנות. כאשר ראש הממשלה דאז יצחק רבין הגיע לנאום מול התלמידים, היה ברור כי בשלב השאלות בם יהיה הראשון שירים את ידו. "שאלתי אותו למה הוא מוסר שטחים בלי רוב ציוני", מספר בם. "הוא התחיל לענות משהו, ואז קמתי מהקהל וצעקתי: עם כל הכבוד, לא חבר הכנסת דראוושה יקבע לנו אם נהיה בחברון או לא". זה היה חודשיים לפני רצח רבין.

"מבחינתי רצח רבין היה זעזוע", מודה בם. קודם הרצח הוא שלח לעיתון מאמר תגובה למאמרו של איש השמאל פרופ' מיכאל הר-סגור, שהתריע מפני הרצח הפוליטי הבא, כי התקופה מזכירה לו את הימים שלפני רצח ארלוזורוב. "ואני כתבתי מאמר שמסביר שזה לא ייתכן". מאמרו של בם פורסם בעיתון מעריב חודש לפני הרצח. "באמת לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות", הוא מבהיר. "גם הצטערתי מאוד, כי הבנתי שזה פשוט מעביר את כל הוויכוח האידיאולוגי מפסים רציונליים לפסים הזויים. פתאום להושיט לערפאת את הצוואר זה לא איוולת - זו מורשת רבין".

הוא התגייס למודיעין חיל האוויר, ובמקביל החל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה סוציולוגיה ומדעי המדינה, בידיעה שמיד אחרי הצבא הוא מתחיל בלימודי משפטים. "הבנתי שמשפטים זה הכוח לשנות והכוח לנהל מאבקים ציבוריים". שבוע לאחר סיום שירותו, הוא מצא את עצמו בשערי האוניברסיטה העברית בירושלים, למרות שהוריו שאפו שיהיה רופא או מהנדס. "לא הבאתי להורים שלי באותם ימים הרבה נחת מזה שאני עוסק בעניינים ציבוריים", מחייך בם, "רק בסיום השנה הראשונה, אותה סיימתי בהצטיינות יתרה, הם קצת נרגעו".

בתוך תקופה קצרה מיצב את עצמו בם כאיש ימין בפקולטה למשפטים, בה השמאל היה דעת הרוב. "לא הסתרתי את דעותיי. באחד השיעורים של ד"ר אורית קמיר, שיעור שבו היא לימדה אותנו משפט ישראלי ועל היחס למיעוטים, אמרתי שבית המשפט העליון לא צריך להיות סניף של מרצ. הכיתה רחשה וגעשה ולמרות זאת היא נתנה לי בסיום הקורס ציון מיטיב (השתתפות מצטיינת של הסטודנט). אמנם לא הייתי צריך אותו כי קיבלתי 100 במבחן, אבל עדיין זה כיף. לא הייתי אחד ששותק בשיעורים".

קוריוז נוסף שאירע לבם היה כבר לקראת סיום התואר. אל האוניברסיטה הגיע הבימאי מוחמד בכרי להקרנת סרטו 'ג'נין ג'נין', ולבם היה ברור שהוא חייב לעשות משהו. "אמרתי לעצמי, בוא נעשה הפגנת יחיד. נכנסתי להקרנה, וברגע שהתחילו הכתוביות של תחילת הסרט נעמדתי והתחלתי לצרוח: די לתעמולה הפלשתינאצית". בם היה בטוח שיעברו רק שניות בודדות עד שיעיפו אותו לכל הרוחות, והוא יוכל ללכת לביתו בתחושה שמילא את חובתו, אבל זה לא קרה. "השמאלנים האלה החליטו להתעלל בי. הם לא הוציאו אותי", הוא אומר במנגינה מתגוננת. "הייתי צריך לעמוד כל הסרט ולצעוק: 'די לתעמולה הפלשתינאצית'. הם ניסו לנהל איתי משא ומתן ולשכנע אותי להפסיק. הם עשו את מה שהם נוהגים לעשות עם הערבים, ואני עשיתי את מה שהצד השני נוהג לעשות", הוא אומר ומחייך.

בם צולם במהלך הפגנת היחיד וזעקותיו משולבות בסרט 'מאז שעזבת' – סרט שהוציא בכרי שנתיים מאוחר יותר. "לא ראיתי את זה", הוא מבהיר, "אבל עכשיו אני בתחרות מול מוחמד בכרי: האם יזכרו אותי בזכות הצעקות בסרט של מוחמד בכרי, או יזכרו את מוחמד בכרי כי הוא שילב את הצרחות שלי באחד מסרטיו", הוא מוסיף בהומור.

בם לא שתק לאורך כל התקופה הסטודנטיאלית, והוא ממליץ גם לאחרים לנהוג כך. "עשיתי קורס בדיני זכויות אדם אצל פרופסור דוד קרייצ'מר, אחד המומחים הבולטים בתחום, וכל הקורס התכסחתי איתו", מביא בם דוגמה אחת מני רבות. "במבחן הוא נתן לנו שאלה ובה קטע מדו"ח של האו"ם על סוגיה שקשורה לישראל, וביקש מאיתנו לנתח את זה. כתבתי בתחילת התשובה: זה ידוע שהם אנטישמים ארורים, שונאי ישראל יימח שמם, ועכשיו אני אסביר מבחינה משפטית מה זה אומר. קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בכיתה באותו קורס", הוא מספר כשחיוך מנצח על פניו.

לא פחדת שזה עלול לסכן לך את הציון?

"אני פוחד מהרבה דברים, אבל צריך להתגבר פעם אחת ולראות שזה לא מפחיד", מבהיר בם. "ההמלצה שלי לסטודנטים: תקומו ותגידו מה אתם חושבים בצורה הכי חדה והכי חריפה. לא להתבייש, להגיד. קוטלים אתכם – תקטלו חזרה. כמו שהמציאות מוכיחה, אין מומחים. כי כל המומחים במירכאות טענו שנהיה במצב הרבה יותר טוב אם נצא מגוש קטיף. הם גם טענו שרק שלום יביא ביטחון ואם נרד מהגולן תשקוט הארץ. היום דאעש היו משכשכים רגליים בכינרת, ולכן מזל שלא שמענו למומחים. המומחיות הפוליטית היא מומחיות בעירבון מוגבל, ולכן השכל הישר של כל אדם אינו טוב יותר מדעתם של מומחים מטעם עצמם. אני לא אומר", מסתייג בם, "צריך ללמוד את דעותיהם, צריך לקרוא את המאמרים של השמנה וסלתה של האקדמיה השמאלנית, אבל לא צריך להתבטל בפניהם".

לקצץ בסמכויות היועץ

לאחר שסיים את התואר בהצטיינות יתרה - מקום שני במחזור - לא הצליח להתקבל להתמחות בבית המשפט העליון. למה? הוא לא יודע, אבל בטוח שזה לא בגלל דעותיו. "היו לי המלצות מכל המרצים, כולל מהמרצים השמאלנים. שלחתי קורות חיים וגיליון ציונים לכל השופטים הבולטים של בית המשפט העליון - כולל אהרון ברק שהיה אז נשיא בית המשפט, ורובם המוחלט לא הזמינו אותי אפילו לריאיון".

בם לא ויתר ושלח קורות חיים גם לשופטים במחוזי. בסופו של דבר הוא התקבל אצל השופט יונתן עדיאל, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים. "בדיעבד, אני לרגע לא מצטער שלא התקבלתי", אומר בם. "אחרי כמה חודשים של הסתגלות זו הייתה תקופה נפלאה. טיפלתי בהרבה תיקים מעניינים וחשובים". בתקופת התמחותו הצליח בכל זאת להשתחל לבית המשפט העליון מהדלת האחורית. "בסוף התקופה שלי כמתמחה, מינו את השופט עדיאל למינוי זמני בבית המשפט העליון, ועד שנסעתי ללימודים בהרווארד עבדתי כעוזר המשפטי של שופט בית המשפט העליון".

יומיים אחרי שנחת בם בעיר קיימברידג' להמשך הלימודים באוניברסיטה שנחשבת לטובה בעולם – הרווארד, הוא כבר רצה לחזור לקלחת הארצישראלית. "אבל מצד שני", הוא מציין, "זה היה מאוד מאתגר ומעניין מבחינה אינטלקטואלית". ולמרות זאת הוא הבטיח לעצמו כי מיד עם סיום הלימודים הוא חוזר לארץ ולא יוצא יותר לחו"ל, אלא אם יהיה צורך מיוחד - הבטחה שהוא מקיים עד היום. עם סיום לימודיו הוא נחת בישראל, הישר אל תוכנית ההתנתקות. "הגירוש מבחינתי היה סוג של החמצה מבחינת הפעילות", מודה בם. "בחרתי לעצמי תפקיד, ובתפקיד הזה אני לא יכול לעשות את מה שאנשים אחרים עושים. אני כעורך דין חייב לשחק לפי הכללים, וחלק מהם זה שאני לא עולה על הגג בכפר דרום. אם הייתי מהנדס, כנראה שהייתי עולה לשם".

בם קובע נחרצות כי יש פוליטיזציה מובהקת בהחלטות של שופטי בג"ץ, גם בזו של התנתקות. אולם את האשמה הוא תולה בדרגה אחת מעל - משרד המשפטים. "השאלה היא לא מי צודק, אלא מי קובע. כרגע קובע בית המשפט העליון. הואיל וכך, אז מי שמעצב את דמותו של בית המשפט העליון בעצם קובע את דמותה של המדינה - יותר מהכנסת ויותר מהממשלה". את שופטי בית המשפט העליון ממנה הוועדה למינוי שופטים, בראשות שר המשפטים. "אם הציבור שאינו נמנה עם 'הציבור הנאור' רוצה לשלוט במדינה, עליו לשנות את הליך מינוי השופטים, והדרך לשם עוברת במשרד המשפטים", מבהיר בם.

לדבריו, השר דניאל פרידמן ניסה לשנות את המערכת, אך השר יעקב נאמן ששימש שר המשפטים אחריו לא התעמת מול מערכת המשפט משום שלא היה לו גיבוי מנתניהו. אחת הבעיות החריפות בהקשר זה היא פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. "היום אנחנו נמצאים במצב אבסורדי, שבו היועץ המשפטי לממשלה הוא לא היועץ אלא הפוסק האחרון בשביל הממשלה", אומר בם בכאב. "הוא אומר מה מותר ומה אסור. הוא אומר לא לסגור את אספקת החשמל לעזה, אז אנחנו ממשיכים לספק חשמל על מי שיורה עלינו טילים. הוא מורה שלא לסגור את אספקת הסולר לעזה, אז אנחנו נותנים סולר שמניע את הטרור.

"אני לא מכיר שום תקדים במשפט הבינלאומי שמדינה חויבה לספק אמצעים דו שימושיים לישות שנלחמת בה - בזמן מלחמה. אין דבר כזה. תרופות ומזון יש לאפשר, אבל לספק דלק למי שנלחם בך? זה עיוות!" זועק עו"ד בם. "להגיד שזאת האפשרות המשפטית היחידה האפשרית במצב הזה, זה טירוף. העובדה שיש יועץ משפטי לממשלה שקובע לממשלה מה אסור ומה מותר מבלי שהממשלה יכולה לערער, זה מצב אבסורדי. הממשלה מיוצגת בבית המשפט העליון על ידי היועמ"ש, ואם הממשלה רוצה ייצוג נפרד אז צריך בשביל זה אישור של היועמ"ש". למעשה, מבהיר בם, הממשלה גם לא ששה להתעמת איתו. "הוא גם התובע הכללי והוא מחליט את מי מעמידים לדין ואת מי לא".

אז גם בקדנציה הנוכחית לא ישתנה כלום?

"כל עוד היועמ"ש הוא האדם הכול יכול במערכת זה לא ישתנה, כי זה כוח שאין לו גבולות", הוא מבהיר. "ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון אמר: כוח אבסולוטי משחית במידה אבסולוטית. אני לא אומר שהיועמ"ש הוא אדם מושחת אישית", מסתייג עו"ד בם. "אבל מבחינה ציבורית הכוח הזה משחית מכיוון שפקידים מוכשרים ככל שיהיו, שאף אחד לא בחר, לא נושאים באחריות לתפקיד שלהם ומחליטים החלטות גורליות".

נקודה בעייתית נוספת היא שמינוי היועמ"ש הופקע לאחר פרשת בר-און-חברון מידי הממשלה. "זה עוד עיוות", ממשיך בם לתקוף, "למעשה, לנו כאזרחים אין שום שליטה על גורלנו, כי מי ששולט או מי שמכריע בסוגיות הגורליות ביותר לציבור הוא פקיד בכיר מאוד, מוכשר מאוד, שנבחר על ידי איזושהי ועדה שמספר נבחרי הציבור בה הוא שניים: שר וחבר כנסת". לדבריו, פורמלית הוא אולי משרת הציבור, אבל לא ייתכן שהיועמ"ש אינו חייב לתת דין וחשבון לאף פורום, ועדה או גוף כלשהו והוא מנהל את מדיניות הממשלה מבלי שתהיה לו מגבלה. "לנו כאזרחים מגיע שתהיה לנו שליטה רבה יותר על גורלנו, וכל עוד נבחרי הציבור יגלו רפיסות מול המערכת המשפטית, זה יימשך. ופה צריך לבוא בטרוניה לנבחרי הציבור".

עבירות מתקופת הטורקים

בין העתירות המוכרות שהגיש עו"ד בם לבית המשפט העליון ניתן למצוא את העתירה נגד מתן אזרחות לילדי העובדים הזרים, עתירה נגד מינויו של יעקב גנות, שהיה מפקד השב"ס בזמן הגירוש, למפכ"ל המשטרה ועתירות רבות אחרות. אולם כאשר הוא מתחיל לספר על תיק אליצור סגל, תיק שאותו הוא מלווה עד היום, עיניו מאירות. "אליצור סגל כתב מאמר נגד הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס. והואיל והיו אלו ימי ההתנתקות, העמידו אותו לדין בגין העלבת עובד ציבור", פותח בם את סיפורו. "את העבירה 'העלבת עובד ציבור' ירשנו לא מהשלטון המנדטורי אלא מהשלטון העות'מאני. ואכן, בטורקיה העות'מאנית זה היה סביר לחלוטין שמי שמעליב ופוגע בכבודו של שוטר, שר או פקיד של הסולטן, יואשם בעבירה. ככה זה היה באימפריות. אבל למרבה האירוניה, זה עבר להיות חלק מהחוקים הישראליים. כך יוצא שבעקבות מאמר פובליציסטי העמידו אותו לדין. אני ראיתי את זה, ואמרתי לעצמי שאני רוצה את התיק הזה. מבחינתי זאת מלחמה עקרונית על חופש הביטוי, כי לא ייתכן שעל מאמר באתר אינטרנט יעמידו אדם לדין פלילי על העלבת עובד ציבור".

אליצור סגל ועו"ד בם החלו את הסיבוב הראשון בבית משפט השלום. בם היה מוכן למשפט, כאשר בדיוק באותה תקופה זוכתה פעילת הימין נדיה מטר מאשמת העלבת עובד ציבור. מטר שלחה מכתב לאמצעי התקשורת נגד יונתן בשיא, שהיה ראש מנהלת סל"ע, ובו טענה כי מעשיו גרועים מאלה של היודנראט. היא זוכתה בנימוק של הגנה מן הצדק (זיכוי שבוטל מאוחר יותר בערעור שהגישה הפרקליטות). בם פנה לבית המשפט וביקש את כל התיקים של העלבת עובד ציבור, כדי לבדוק האם אנשי הימין מואשמים יותר בעבירה זו.

"זאת הייתה עתירה עקרונית מאוד", מסביר בם. "הפרקליטות אומרת כחלק מהתפיסה של האליטיזם המשפטי: אנחנו יודעים הכול, כולל מה האינטרס הציבורי, ובלי נתינת דין וחשבון לאף אחד. הם מחליטים את מי כן להעמיד לדין ואת מי לא, הרחק מעיני הציבור, ואני אמרתי: תחשפו את זה".

עתירתו נענתה, ובית המשפט המחוזי הורה לפרקליטות לחשוף תיקים של שבע השנים האחרונות. "הפרקליטות, אחוזת פלצות, ערערה לבית המשפט העליון ואמרה שאם הם יצטרכו לחשוף שבע שנים אחורה, זה ידרוש מהם לעזוב הכול ורק לעבור על התיקים. אני אמרתי: סליחה, זאת רשות ציבורית והיא חייבת בשקיפות".

בסופו של דבר, בקשתו התמלאה חלקית אך למרות זאת הדבר לא סייע לו, ואליצור סגל הורשע בבית המשפט השלום. אך ההישג כבר הושג. בתחום חופש המידע, תיק אליצור סגל הוא אחד מפסקי הדין המשמעותיים ביותר בממשק שבין משפט פלילי למנהלי, משום שהוא כופה שקיפות על הפרקליטות ובכך משפיע על סוגיות מהותיות רבות.

בם לא ויתר וערער לבית המשפט המחוזי, אך גם שם סגל הורשע. בם לא אמר נואש ועתר לבית המשפט העליון. חשוב לציין כי ברוב המכריע של המקרים, שופט מחוזי לא נותן רשות ערעור לבית המשפט העליון, בטענה שהדבר אינו מעורר סוגיה עקרונית. אך בתיק הזה בית המשפט העליון ביקש לדון בו שוב, מול שלושה שופטים. הדיון התקיים מול נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, השופט חנן מלצר והשופטת ענת ברון. "לאחר דין ודברים אומרת הנשיאה נאור: אולי צריך לדון בזה בהרכב מורחב, כי האישום מהווה סתירה לאחד המשפטים המפורסמים ביותר בנושא העלבת עובד ציבור - פסק דין אונגרפלד. היא פונה אל הפרקליטות ומבקשת מהם לחשוב שוב על התיק, ולבטל את כתב האישום – ניסיון שלא צלח".

כעבור כמה ימים קיבל עו"ד בם מכתב, ובו החלטה כי הערעור יידון בהרכב של תשעה שופטים. "אני אולי מספר את זה בהתלהבות, אבל זה באמת מלהיב", הוא מצטדק. "בתוך פחות מחמש שנים בית המשפט העליון דן שוב בסוגיה שהוא כבר הכריע בה, בהרכב של תשעה שופטים. מבחינתי יחד עם ההישג של חופש המידע ששינה את כללי המשחק, זה הישג גדול". בם מקווה שבקרוב בית המשפט העליון ישים סוף לכך שאדם שכתב מאמר עומד לדין פלילי על העלבת עובד ציבור. "אני מרגיש שזה עוול נוראי לחופש הביטוי וזה עוול נוראי למדינה שאנחנו חיים בה".

למרות התיקים הרבים שבהם טיפל, בם מרגיש שהוא לא עושה מספיק בעניינים רבים אחרים שעל סדר היום, כמו למשל העלייה להר הבית ועוד. "לעורכי הדין של השמאל יש הרבה יותר הישגים", הוא מציין, ומביא דוגמה מעורך הדין מיכאל ספרד, שמצליח בעתירות רבות שהוא מגיש נגד ההתיישבות. "יכול להיות שאני צריך לעזוב את כל מה שקשור לפעילות המשפטית הצדדית, ורק להתעסק בפעילות האידיאולוגית. אבל אני צריך גם להתפרנס", הוא אומר בחיוך. "יש הישגים – אבל לא מספיק. יכול להיות שזו טעות להתעסק עם התיקים הפליליים של נוער הגבעות, ועליי להתמקד בדברים אחרים", ממשיך בם להתלבט בקול. "זה אידיאולוגיה, אבל בקטנה. תחשוב על נער שלפני שבוע זוכה מתיק תג מחיר של זריקת אבנים. כיף שהוא זוכה, אבל מה זה לעומת עתירה לבג"ץ שהתקבלה?" מהרהר בם לרגע נוסף, אבל כעבור שנייה מתעשת ומישיר אליי מבט. "אני לא אפסיק עם זה. זיכוי של נער מישיבה בכלא זה להציל נפש מישראל – בשבילי זה ממש להציל עולם ומלואו".