בשבוע שחלף גמלה ישראל למשטרים הסונים המתונים באזורנו. כשם שמצרים של א-סיסי ובית המלוכה הסעודי קיוו בשקט לניצחון ישראלי על חמאס בעזה, כך ישראל הריעה להתערבות הסונית בתימן המבקשת למנוע את השתלטותם של השיעים, בני טיפוחיה של איראן.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן ביטוי לרגש ההזדהות שלו, כאשר נוכח ההסכם הגרוע המתגבש בשוויץ טבע את הביטוי "ציר איראן-לוזאן-תימן". בסתר לבנו נהנינו גם מנכונות הערבים להתעלם מארצות הברית, שזכתה להתראה מוקדמת של שעה בלבד. הערבים לא ראו כל סיבה להתחשב בדעתו של מי שלדעתם מכר אותם לידי האיראנים. לאחר שפקידים איראנים התרברבו לאחרונה על חידושה של האימפריה הפרסית, המשתרעת מאיראן עד לים התיכון דרך אסד וחיזבאללה, קם העולם הסוני להעמיד את האימפריה הפרסית במקומה.
תגובת הסיפוק במחוזותינו טבעית, אבל היא חייבת להיות מאופקת. למלך הסעודי החדש סלמן מגיע קרדיט על גיבוש חזית סונית מאוחדת שקמה להדוף את החדירה וההתפשטות האיראנית, אבל גיבוש החזית הזאת היה כרוך במחיר. בניגוד למלך סעודיה הקודם עבדאללה, סלמן פועל ליישר את ההדורים בתוך העולם הסוני - כולל עם האחים המוסלמים. בהתאם לכך יושרו ההדורים עם נסיכות קטאר, שתמכה בחמאס ובשלטון האחים המוסלמים במצרים, וגם היא נכללת בחזית הסונית. גם טורקיה של ארדואן, שמזהירה מפני השתלטות איראנית על המזרח התיכון, מחוזרת. חמאס, ששקד לאחרונה על שיפור היחסים עם איראן לצורכי מימון והתחמשות, עשה אחורה פנה והתייצב בנושא תימן לצד החזית הסונית.
בפסגת הליגה הערבית שנערכה בסוף השבוע במצרים, המשתתפת במבצע בתימן, יצאו קריאות נגד גורמים לא ערביים שמלבים את המתיחות באזור. מזכיר הליגה נביל אל-ערבי הזכיר במפורש את טורקיה וישראל לצדה של איראן. מתקפת הנגד מול איראן תדגיש את הזהות הערבית ואת התפיסה שהאזור שייך לערבים בלבד, והנימה הזאת פועלת נגד הכרה בישראל.
אז כדאי לשמור על פרופורציות: האויב של האויב האיראני יכול להועיל לנו, אך הוא טרם הפך לידיד שלנו.
בריטניה כמשל
לאחרונה החל קמפיין הבחירות הקצר והממוקד לפרלמנט הבריטי, שיסתיים ביום חמישי ה‑7 במאי. זו אמנם כבר לא בריטניה הגדולה, ולאחר הקיצוצים בתקציב הביטחון מדובר בקושי במעצמה צבאית בינונית. אבל בריטניה היא עדיין חברה קבועה במועצת הביטחון ויש בה קהילה יהודית חשובה, ולכן לבחירות שנערכות בה יש משמעות גם בשבילנו.
הסוקרים בבריטניה חלוקים: יש המעמידים את השמרנים של דיוויד קמרון במקום הראשון, בעוד אחרים מעניקים את ההובלה למפלגת הלייבור של אד מיליבנד. מה שברור הוא שמפלגות אחרות מתחזקות על חשבון שתי הגדולות, כאשר האיום המשמעותי על יציבות המערכת הבריטית מגיע דווקא מהמפלגה הלאומית הסקוטית. לאחר שזו כשלה בספטמבר האחרון בהשגת עצמאות לסקוטלנד באמצעות משאל עם, היא עשויה לשמש לשון מאזניים ולקבוע מי יישב במעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10, בתמורה לסחיטת תנאים שיעצימו את עצמאותה של סקוטלנד.
מבחינת ישראל והיהודים, קדנציה נוספת של קמרון היא הרע במיעוטו. אפשר היה לדרג את קמרון כבינוני פלוס מבחינתנו. במבצע 'צוק איתן' הוא העניק לנו תמיכה חזקה לנקוט ב"פעילות מידתית" נגד החמאס. אד מיליבנד לעומתו הוא בעל שורשים יהודיים שגדל בבית מרקסיסטי אדוק עם קשרים רופפים אל היהדות. בזמן מבצע 'צוק איתן' הוא גינה את שתיקתו של קמרון נוכח מה שהגדיר הרג מאות אזרחים פלשתינים חפים מפשע במתקפה הבלתי מוסברת של ישראל. לישראל אמנם קיימת הזכות לביטחון, אבל בפעילותה בעזה, אליבא דמיליבנד, היא יוצרת דור פלשתיני חדש תאב נקמה.
היהודים באנגליה הצביעו בעבר ללייבור באותה נאמנות שבה הם מצביעים למפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. אבל בעשורים האחרונה הם עברו לשמרנים נוכח הסחף האנטי-ישראלי במפלגת הלייבור ועליית כוחם של המוסלמים בתוכה. במספר לא קטן של מושבים גורלה של מפלגת הלייבור תלוי במוסלמים, ולכן גם הלייבור הוא שסיפק את הרוב בהחלטת הפרלמנט הבלתי מחייבת להכיר במדינת פלשתין גם בהעדר הסכם שלום. גם בכל הקשור לאסלאם הקיצוני, מפלגת הלייבור העדיפה פעמים רבות לעצום עין.
פרט לשאלת היחסים בין בריטניה לישראל וביטחונה של הקהילה היהודית בבריטניה, מומלץ להסתכל על בריטניה כמשל בסוגיית המשילות. מי שתולה תקוות בשינוי שיטת המשטר כשיקוי פלא לפתרון בעיית המשילות, כדאי שיסתכל על בריטניה, שבמשך שנים רבות נחשבה כמדינת מופת בסוגיית המשילות.
חברי הפרלמנט בבריטניה נבחרים בשיטה האזורית, אשר מעניקה את כל הקופה למתמודד שזכה במספר הגדול יותר של קולות גם אם הוא צבר, למשל, רק 35 אחוזים מהקולות. השיטה נועדה להבטיח מערכת דו-מפלגתית חזקה ורוב פרלמנטרי ברור למפלגה המנצחת. השיטה הבריטית העדיפה משילות יעילה על ייצוג הוגן. היא בנויה כך שמפלגה שזכתה ב‑25 אחוזים מהקולות עשויה לסיים עם שלושה אחוזים בלבד מהמושבים - לכן קשה לצפות שהשיטה הזאת תאומץ אי פעם אצלנו.
אבל לאחרונה השיטה הבריטית חורקת. הבוחר כבר לא משתכנע שעליו לבחור באחת משתי המפלגות הגדולות, והוא מרשה לעצמו לבחור במפלגה שלישית. לפעמים מתוך עיקרון, ולפעמים כאקט של מחאה נגד אחת משתי המפלגות הגדולות שאכזבה אותו - לדוגמה בסוגיית חברותה של בריטניה באיחוד האירופי. הבדלנים ממפלגת העצמאות של הממלכה המאוחדת אמורים לנגוס הן מהשמרנים והן מהלייבור.
לאחר בחירות 2010 השמרנים נאלצו ליצור קואליציה עם הליברלים-דמוקרטים, ואם יצליחו לשחזר גם הפעם את ההישג הזה הם יהיו מרוצים. הלייבור יכולה להשתדך עם הליברלים-דמוקרטים, אבל היא עלולה גם להיות תלויה בחסדי המפלגה הסקוטית.
מבחינת ישראל, תרחיש כזה הוא חלום בלהות. אלק סלמונד, מנהיגה הקודם של המפלגה הסקוטית שנותר בעל השפעה מרובה בתוכה, דרש הטלת סנקציות על ישראל לאחר פרשת המרמרה ב‑2011. מנהיגתה הנוכחית, ניקולה סטורג'ין, השתתפה בהפגנות נגד מבצע 'צוק איתן' לצד פעילים שדרשו להפוך את סקוטלנד לנקייה מציונות.