הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: פלאש 90

ייעודו של האדם בגן עדן

כדי לבאר את משמעותה של יציאת מצרים, ערכה של ארץ ישראל ומצוות השמיטה, צריך לחזור לראשונות:

ברא ה' את העולם ולא השלימו, וברא בו את האדם בצלם אלוקים, כדי שיוכל לגלות את עצמיותו, להתמודד עם החסרונות, ולהיות שותף בתיקון העולם והשלמתו, ולזכות על ידי כך בטובה שאין למעלה ממנה. וזהו שנאמר: "וייקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה. ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טו‑יז).

הכוונה הייתה שעל ידי עבודתו יזכה האדם לזכך את מידותיו ולתקנן, עד אשר יהיה ראוי לכך ויתיר לו ה' לאכול מעץ הדעת.

החטא והגירוש מגן עדן לעבודה הקשה

והנחש הסית והיצר גבר, ורצה האדם לקצר את דרכו, ובלא שמירה ועבודה אכל מפרי עץ הדעת. והעולם כולו התמוטט, והאדם גורש מגן עדן, ועונש כבד הוטל עליו. שנאמר: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתך לאמור לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יז-יט).

ואף שהעונש מוצדק מצד עצמו, עיקר מגמתו להניח לפני האדם דרך לתיקון עצמו והעולם. על ידי גזירת המיתה ילמד להתבונן במשמעות חייו. ומתוך הקושי להשיג את מזונותיו, ילמד להיות אחראי וחרוץ ולגלות את כל כישרונותיו, כדי לייעל את עבודתו ולהשביחה ולהפוך את העולם למקום נוח וטוב יותר, עד אשר יחזור ויתעלה למדרגת גן עדן.

עשרה דורות ונוח

עשרה דורות עברו, ובמקום שבני האדם ישקיעו את מרצם בעבודת האדמה ובחיפוש דרכים להוספת שפע וברכה לעולם, המשיכו בחטאו של אדם הראשון והשחיתו את דרכם. מאסו בעבודה, רדפו אחר הנאות חולפות, גזלו ונאפו ורצחו את העומדים בדרכם. הם השחיתו את הטובה שבעולם, עד שהעולם כמעט נשחת לגמרי. ולפני שהחריבו את העולם, הביא עליהם ה' מבול, לטהר את העולם מחטאיהם.

וצדיק תמים היה אז, איש אדמה, שעבד ועמל בחריצות להביא מזון וברכה לבני האדם, ואף המציא את המחרשה כדי לעקור את הקוצים ולהשביח את היבולים, ועל שם כך קראו את שמו נח, שנאמר: "ויקרא את שמו נח לאמור זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה, כט, רש"י). והציל ה' אותו מהמבול כדי שממנו תמשיך האנושות להתקיים. צאצאיו כבר היו מסורים יותר לעבודתם, עסקו בדרך ארץ וביישובו של עולם, וגם כשהרבו לחטוא לא השחיתו את הכול, אבל אל תיקון העולם וגאולתו לא שאפו. אמנם היו אנשים שנכספו לתוכן גבוה יותר של אמונה, אבל הם פרשו מהחיים לעולם רוחני, ועולם המעשה נותר בלא אמת ואמונה, חסד ורחמים.

האבות וגזירת הגלות במצרים

ושלח ה' לעולם קרן של תקווה: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, א‑ג). אבל הדרך לכך ארוכה ומיוסרת, וכדי שבניו יוכלו להגשים את הייעוד האלוקי הגדול והנורא ולגאול את העולם מחטאו וייסוריו, יצטרכו לרדת לגלות קשה במצרים: "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג‑טו).

קשיי הקיום משעבדים את האדם

קשיי הקיום הטילו על בני האדם אחריות גדולה. היה עליהם לעבוד את אדמתם, לחרוש, לזרוע, לסקל, לעשב ולזמר, כדי לגדל תבואה ופירות, למען לא יגוועו ברעב. לגדל בהמות ולצוד חיות כדי להשלים את מזונם. לפשוט עורות ולגדל צמחים שמהם יוכלו להכין בגדים. לבנות בתים להגנה מגשם, משמש ומחיות רעות. לייצר כלים כדי לייעל את עבודתם. לארגן מסחר כדי להחליף את עודפי היבול שבשדותיהם בכלים ובמאכלים שחסרו להם. הדאגה הקיומית המתמדת חינכה את האדם להיות אחראי ובעל תושייה, אבל גם הפכה אותו לעבד שחייו משועבדים להשגת מזונו וצורכי קיומו, עד שאינו מסוגל להרים את עיניו לשמיים ולבסס את חייו על ערכי המוסר. ולא רק לעבודתם נעשו בני האדם משועבדים. כדי להגן על החיים, המזון, הייצור והמסחר, הוצרכו להשתעבד לשליטים ומלכים שהחזיקו צבא שהעניק להם הגנה מפני שודדים ואויבים, תמורת אחוז נכבד מהתוצרת.

השעבוד הוא גם שעבוד לתאווה וליצר השליטה

כאשר האדם רעב, כל מעייניו נתונים לדאגת קיומו. אולם גם כאשר מצבו הכלכלי מתייצב הוא חש אחריות להגדיל את רכושו, כדי שיהיה לו מספיק מזון לעת בצורת. אמנם ככל שתחושת היציבות גוברת, הוא נחשף יותר לקול הפנימי שמעורר בו צימאון ליותר. אבל השעבוד להשגת הצרכים החומריים הפך גם לשעבוד ליצר התאווה הגשמית, והשעבוד להשגת יציבות הפך לרצון לשלוט בסביבה ובזולת. וכך יצא שהאדם מאמין שתחושת הצימאון נובעת מכך שעדיין אין לו מספיק ממון, רכוש ומעמד חברתי. וכך הוא ממשיך לעבוד ולטרוח כדי להשיג יותר מזון ובגדים נאים ובתים גדולים, ומעמד שמאפשר לו שליטה רבה יותר. ומכיוון ששום אדם אינו מגיע ליציבות גמורה, לכן גם אנשים עשירים טוענים תמיד שהם צריכים להשיג עוד ממון כדי ליהנות קצת מעמלם, וגם השליטים חשים צורך להגביר את שלטונם כדי להבטיח את המשך שליטתם. כך השעבוד הבסיסי לסיפוק הצרכים הגשמיים הופך לשעבוד כולל לתאוות גשמיות וליצר השליטה.

ממלכת מצרים

מכל הממלכות העתיקות, הממלכה המצרית זכתה להגיע באותם ימים לשיא היציבות הכלכלית והמדינית. הם בנו מערכת השקיה משוכללת שמשכה מים מהנילוס לשדות שנתנו יבול משובח. הם למדו לאגור תבואה לימים קשים, ייצרו כלים וסחרו בהם. אבל כדי להגיע לכך הם הוצרכו להנהיג שלטון תקיף ואכזרי ששעבד את כולם. הם לא רצו להיות רשעים, מן הסתם הם אף השתבחו בכך שאצלם אין אדם שמת ברעב, ואפילו לעבדים השפלים ביותר יש דגים, קישואים, אבטיחים ושומים (במדבר יא, ה). הם לא רצו להיות מושחתים, אלא שהאמינו שתמורת העבודה הקשה שבניהול הממלכה מגיע להם ליהנות קצת מעמלם. ומכיוון שגם הם היו משועבדים ליצרם, המותרות אף פעם לא הספיקו להם, וכדי לספק את תאוותם נאלצו תמיד להגדיל את התקציב שהופנה למותרות. לשם כך צמצמו את שכר העובדים, עד שלבסוף הוכרחו להפוך את בני ישראל לעבדים ולהעבידם בפרך.

גלות ישראל במצרים מבטאת את גלות כלל האנושות מגן עדן

כדי שבני ישראל יוכלו לגאול את העולם מחטאו, הם היו צריכים לרדת לגלות מצרים, וכך להבין את מצבה של האנושות, שגלתה מגן עדן אל מיצרי העולם הזה. להכיר את ההישגים החומריים שיכולים להביא תועלת קיומית לאדם, וגם לפגוש את הכאב והעוול שבשעבוד לחומר. לחוות על בשרם את ייסורי השעבוד הנורא הזה, שגורם לאנשים להיות רשעים כל כך.

המצרים אמנם נהגו ברשעות איומה, אבל המניע הבסיסי לכך היה קיומי: הם הבינו את החשיבות של העבודה, היבול, הכסף, הרכוש והשלטון, והם דאגו לקיומם של בני האדם שלא ימותו ברעב. ולכן כשיצאנו ממצרים, יצאנו ברכוש גדול, שכלל גם את מיטב ההישגים החומריים שהשיגה האנושות עד אז. ולכן ציוותה התורה: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצוֹ" (דברים כג, ח).

גלות ישראל במצרים הייתה אפוא ביטוי תמציתי לגלות של כל האנושות, שגלתה מגן עדן למיצרי העולם הזה. ויציאתם של ישראל ממצרים הייתה תחילת יציאתה של האנושות מגלות העולם הזה לקראת חזרתה לגן עדן.

ביציאת מצרים התגלה ערך החירות

ביציאת מצרים החל התיקון בגילוי רעיון החירות. בנוהג שבעולם, כשעם מצליח להתגבר על משעבדיו הוא לא מסתפק ביציאה לחופשי, אלא משעבד את אלה שהיו בעבר אדוניו. הוא אמנם השתחרר מאדוניו, אבל לא השתחרר מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה, שכופה עליו להקדיש את כל חייו להגדלת עושרו, לסיפוק יצריו ולשליטה בזולתו. אולם בני ישראל, שיצאו ממצרים בהנהגת משה רבנו, לא ניסו לשעבד את המצרים. זו הייתה יציאה אמיתית ממעגל השעבוד אל עולם של חירות.

כל כך חשוב יסוד החירות, עד שלפני שהתחיל ה' להכות את המצרים, ציווה למשה ללמד את ישראל את מצוות שילוח העבדים. כדי שבעודם עבדים במצרים יתחייבו שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחרי שש שנים ישלחום לחופשי (ירושלמי ר"ה ג, ה).

התורה והארץ

ולכן הכרחי היה שישראל יקבלו את התורה מיד לאחר יציאת מצרים, מפני שרק על ידי התורה יכול האדם לצאת לחירות מהשעבוד ליצריו, כפי שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב). מפני שהתורה מדריכה את ישראל לראות בכל דבר חומרי את הערך הפנימי המוסרי, ומציבה לישראל חזון גדול להיכנס לארץ המובטחת ולגלות איך על ידי האמונה בה' ושמירת תורתו, העולם יוצא מקללת עבדותו ונעשה טוב ומבורך.

המשמעות העמוקה של היציאה לחירות

כלומר, היציאה לחירות במובן העמוק נעשית על ידי גילוי הרעיון הרוחני הגנוז בעבודת הקיום, על ידי הוצאתו לחירות מהשעבוד לחומרנות וליצר השליטה. דבר זה יכול להיעשות על ידי הדרכת התורה בארץ ישראל, ארץ הקודש, שבה ניתן לגלות את הקדושה גם בדברים הגשמיים.

בארץ ישראל מתחילים לחזור לגן עדן

ולכן כל היציאה ממצרים היא כדי להיכנס לארץ ישראל דווקא, וזהו שאמר ה' למשה רבנו בעת ששלח אותו לגאול את ישראל: "ראֹה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש..." (שמות ג, ז‑ח). לצאת ממצרים, לצאת ממקום האדמה המקוללת שמצמיחה קוץ ודרדר ומשעבדת את האדם לעבודתה ואת החלש לחזק, ולעלות לארץ טובה ורחבה, שיש בה שפע לכולם בלי שיצטרך אדם לשעבד את חברו. והיא ארץ זבת חלב ודבש, שיכול אדם ליהנות בה מיגיע כפיו ולא יצטרך לרדוף אחר מותרות בלי למצוא מנוח לנפשו.

וזהו שנאמר: "ושמרת את מצוות ה' אלוקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, ו‑י).

שלא כארץ מצרים ארץ ישראל

זהו טבעה של ארץ ישראל, שכאשר ישראל יושבים בה ודבקים בתורה ובמצוות, הרי הם הולכים ומשתחררים מהשעבוד לאדמה ולחומרנות. שנאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, י‑טו). ועל כן ממשיכה התורה בפרשייה הבאה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירשך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת".

הדגשת הבטחת הארץ לאבות

מכיוון שהגאולה תלויה בירושת ישראל את ארץ ישראל, אפשר להבין מדוע חזר ה' שוב ושוב והבטיח לאבות שבניהם ינחלו את ארץ ישראל, כי על ידי כך יוכלו לגאול את העולם מקללתו ומשעבודו ליצר התאווה והשליטה. וכפי שאמר ה' ליצחק אבינו בימי הרעב: "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך... כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל... והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כו, ב‑ד). וכן אמר ה' ליעקב אבינו בדרכו לחרן בעת לינתו בבית אל: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג‑יד; וכן בבראשית מז, כט‑לא; מח, ג‑ד; מט, כט‑לג; נ, כד‑כו).

מצוות השמיטה

מכל מצוות התורה, מצוות השמיטה והיובל הן המכוונות ביותר לתיקון חטא אדם הראשון ולגאולת האדמה מקללתה. בעקבות החטא נעשתה החברה האנושית משועבדת להשגת אמצעים לקיומה, עד שכל ערכיה שועבדו לכך, וכל שאיפותיה הופנו לשיפור המצב החומרי. באופן זה יכול האדם להתקיים, אבל הקיום כואב ומתיש. זהו קיום של עבד שנאלץ לוותר על עצמיותו כדי לקיים את עצמו ולספק את צרכיו ויצריו.

לא ניתן היה להעלות על הדעת, שעם שלם יהיה מסוגל לשבות שנה שלמה מעבודת השדה ולהתקיים.

ורצה ה' לגאול את ישראל ואת העולם, ונתן לישראל את התורה ואת מצוות השביעית, והבטיח שאם ישמרו את המצוות לא יחסר להם מזון ואף יזכו לרוב ברכה. וככל שהאמינו ישראל יותר בה' ושמרו את השמיטה, כך גברה הברכה.

האיזון הנכון והמפרה

כי כך הוא האיזון הנכון. מצד אחד חובה על האדם לדאוג לקיומו, ועל כן הוא צריך לעבוד בשדהו בחריצות, לחסוך כסף ולהתבסס. אולם עליו גם לזכור את ה' בורא השמיים והארץ שנתן לו את השדה, וציווה להשביתה בשנה השביעית ולהפקיר את פירותיה ולוותר לעניים על החובות שלא הצליחו לשלם.

נראה לכאורה שיש כאן פשרה: מצד השיקול הכלכלי היה ראוי לעבוד שבע שנים, ומצד השיקול הרוחני היה ראוי לשבות שבע שנים, ועשתה התורה פשרה מציאותית שבה יוכל האדם לשרוד תוך מתן מקום לשתי השאיפות.

אולם האמת שהצורך להתכונן לשנה השביעית מלמד את ישראל להיות אחראים וחרוצים יותר בשש שנות העבודה. ובזכות האחריות והחריצות של ישראל במשך שש שנות עבודת השדה, הם זוכים לקלוט את תוכן קדושת השנה השביעית, נשמתם משתחררת מעול העבודה והרדיפה אחר התאוות, מגלה את חירותה ומתקשרת אל ה'. ומתוך כך ישראל מבינים את הערך האמיתי של עבודתם, להוסיף טובה וברכה בעולם, והם מפתחים דרכים להשבחת העבודה וייעולה, והעולם הולך ומתעלה, וברכת שמיים שופעת לארץ. 

לתגובות: [email protected]

שאלות ותשובות עם הרב אליעזר מלמד באתר: www.yeshiva.org.il