סרט זהב הוא "האישה בזהב". למרות ימי חול המועד, מועד צאתו של הסרט לאקרנים, חשיבותו הוא בעצם קיומו. כימי מצרים. לזכור ולא לשכוח. אולי דוקא העובדה שמצויים אנו ימים מעטים לפני יום הזכרון לשואה ולגבורה מחדדת את חשיבות הסרט, תוכנו, יצירתו ועצם קיומו.

הסיפור שלאורכו הולך הסרט הינו סיפורה האמיתי ויוצא דופן של מריה אלטמן (הלן מירן), אישה שכנגד כל הסיכויים, בעזרתו של עורך דין צעיר (ראיין ריינולס המצויין והמוכשר) , הצליחו לתקן עוול שנמשך במשך עשרות שנים.

שישים שנה לאחר שפורצים לבית הוריה ושודדים את כל רכושם, נמלטת מריה מוינה במהלך מלחמת העולם השנייה. מריה, קשישה יהודייה, יוצאת למסע כדי להשיב את רכוש משפחתה שהוחרם על ידי הנאצים.

אחד מהם הוא ציורו המפורסם של גוסטב קלימט, דיוקנה של אדל בלוך-באואר - דיוקנה של דודתה האהובה אדל, שהפך לאוצר לאומי: "המונה ליזה" של אוסטריה.
מריה מגלה מכתב ברכושה של אחותה המנוחה בנוגע לניסיונות כושלים להשיב חמישה ציורי קלימט, שהיו שייך למשפחתה, אשר כולם תלויים עכשיו בגלריה המפורסמת של אוסטריה. כשהיא מאמינה שיש לה עילה טובה ועם רצון מודחק לנקמה, היא מבקשת עצה מעורך הדין הצעיר רנדי שונברג , בנם ונכדם של מהגרים אוסטריים.


לאחר שרק התחיל לעבוד במשרד עורכי דין גדול ועם ילד שזה עתה נולד בבית (במהלך הסרט נולד תינוק נוסף נתן שמו.. ), רנדי מחליט להיזהר מלקחת על עצמו תיק עם סיכויים כל כך קלושים ולא סבירים. אולם הפיתוי שבציורים המפורסמים ותחושת החובה שיש לו למורשתו דוחפים אותו לקחת את התיק. חסר ניסיון אך אמיץ, החקירה של רנדי מגלה שאולי היה טיוח שיטתי, והכחשה בקנה מידה לאומית על מנת לשמור אל הציורים באוסטריה.

סרט איכותי, מושקע ומתבל בצורה נכונה את ימי השואה ווינה של אותם ימים, לצד ימים חדשים, שדומה שהעבר לא השפיע עליהם. נקי וחשוב לצפיה.