אנשים חוזרים משם הרבה יותר רגישים. מצעד החיים באושוויץ
אנשים חוזרים משם הרבה יותר רגישים. מצעד החיים באושוויץיוסי זליגר

כשהייתי נערה בתיכון, יצאתי עם המשלחת של בית הספר, למסע לפולין. ערב לפני הסיור במחנה ההשמדה אושוויץ, התקשרתי לסבתא שלי ז"ל, ניצולת אושוויץ, אשר איבדה אחות תאומה, ומשפחה שלמה במחנה ההשמדה הארור.

שאלתי אותה: "סבתא, תרצי שאעשה משהו מיוחד, שאגיד משהו, שאזכיר מישהו?" וסבתא שלי, שכמעט ולא דיברה על השואה, התחילה לבכות ואמרה: "למי תגידי, לנעלים? למי תגידי? למשקפים, למצבות שנשארו שם? שם, אין למי להגיד" והמשיכה לבכות.

שיחת הטלפון הזו, היא אחת מהמחשבות המרכזיות שלי בהקשר של יום הזיכרון לשואה. סבתא ז"ל אמרה- ששם, באושוויץ, אין כבר למי להגיד. ואולי, היא התכוונה, שרק פה, אצל החיים- פה צריך להגיד. פה, בארץ ישראל, צריך לזכור, לדבר ולהמשיך.

אך מה בדיוק צריך לזכור? האם ביום זה אנו זוכרים את 6 המיליונים (ויש הטוענים 7) שהלכו מאתנו? האם צריך לזכור את מעשי הרצח הנתעבים? את השנאה לעמנו? מה בדיוק מתכוונים שאומרים לזכור?

גם את התשובה לשאלה הזו, קיבלתי מסבתא לאה ז"ל. הדבר שהיה חשוב ביותר לסבתא ז"ל, היה המשפחה שלה בהווה. היא לא רצתה להצטרף למסעות לפולין, ובקושי רצתה לדבר על מה שאירע (פרט לשנים האחרונות לחייה). סבתא רצתה להתקדם. לבנות. להמשיך. היא רצתה שנתחתן. שנקים בתים, שנזכה לילדים ולמשפחות. 

ביום הזיכרון לשואה, אנו זוכרים את הזוועה הנוראה, ועם זאת, אנו מחזקים את זיכרון חשיבות ההמשכיות. את זיכרון היותנו חלק משושלת ארוכה, של עם נבחר, שמתמודד עם ייסורים גדולים, אך ממשיך לגדול, ממשיך להתרבות, ממשיך לקוות.

עם ישראל עבר תלאות קשות, אך עם ישראל ממשיך. מברר ולא מוותר. וזה הכוח שלנו. זה הכוח של יום הזיכרון לשואה. לזכור- בכדי להמשיך. לזכור- בכדי להתחזק ולהתעצם. מטרת הזכירה אינה רק האבל, הבכי והכאב, אלא בעיקר אגירת כוחות ותעצומות, לא לוותר. לגדול.

ומתוך זה, אפשר ללמוד גם על החיים האישים שלנו. על הזיכרונות האישיים שלנו. אשר מטרתם, ממש כמו מטרתו של הזיכרון הלאומי- להתאבל ולהיזכר- בכדי לקבל כוח להמשיך. בכדי לבנות עוד קומה. להתעצם. להשפיע.

ובעם המיוחד שלנו רואים זאת בברור. אנשים שעברו אובדן וייסורים ממשיכים- ומשפיעים. פותחים גמ"חים, מעבירי שיעורים, מסייעים, נותנים, מתחזקים ומאירים על הסובבים.

החיים שלנו כעם וכיחידים, הם מסלול ודרך. ולאורך הדרך, אנו מוכרחים לזכור, שאיננו לבד.  הקב"ה מצילנו מידם. הקב"ה אל רחום, שומר על עם ישראל כ- 3500 שנה- מאז יצאנו ממצרים, ועד שבקרוב ממש, יביאנו יחד לחזות בביאת גואל, ובשוב ה' לציון. 

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים"- מודעות, זוגיות, חינוך ומשפחה. מנחת סדנאות ומרצה.  לתגובות: [email protected]