הפתרון למחלוקת - יותר חופש

בלוגר הבית של המדור הכלכלי מאמין, כי פתרון למחלוקת בנושא תחבורה הציבורית בשבת מתחיל בהפרטת התחום ונסיגת המדינה ממנו.

אמיר וייטמן , ל' בניסן תשע"ה

אוטובוס אגד תעבורה
אוטובוס אגד תעבורה
צילום: מאיר סלע

בשבועות האחרונים חזר, בפעם המי-יודע-כמה, הויכוח המר סביב נושא התחבורה הציבורית בשבת. אלה משמאל דורשים שתופעל תחבורה ציבורית בשבת ואלה מימין והדתיים מבקשים לשמור על הסטטוס קוו.

הויכוח הזה איננו חדש ומתקיים, כאמור, מזה הרבה זמן. על כן לכאורה אין חדש תחת השמש. אולם לדעתי הויכוח האין-סופי הזה ממשיך להרעיל את היחסים בין חילונים לדתיים בישראל בצורה שגורמת לנו נזקים ארוכי טווח. הלכידות החברתית של הציבור היהודי בישראל חשובה לנו מאוד על מנת שנהיה חברה חזקה ואמידה ולכן חשוב ככל שניתן להקטין את המתחים בתוכנו.

לפני כמעט שלוש שנים היה ויכוח קשה בבית שמש ובירושלים סביב נושא "קווי המהדרין", עם הפרדה בין נשים לגברים באוטובוס. כתבתי על זה בזמנו בבמה חשובה זאת ואמרתי שהפתרון הוא בהפרטת בתחבורה הציבורית.

אני רוצה להגיד שגם בנושא התחבורה הציבורית בשבת, הפתרון זהה, כלומר יש לבצע הפרטה של התחבורה הציבורית שכוללת הפסקת הסובסידיות והרגולציה בתחום, ובאופן רחב יותר, יש להגדיר מחדש את המושגים "רשות הרבים" ו"פרהסיה".

בואו נתחיל עם זה שללא קשר לעניין השבת, הפרטת התחבורה הציבורית, בעיקר האוטובוסים והמוניות, היא בוודאי פתרון שיאפשר שרות זול יותר ואיכותי יותר לכל משתמשי התחבורה הציבורית בישראל, וגם יחסוך הון עתק למשלמי המיסים. העלות הכוללת של סבסוד התחבורה הציבורית בישראל הינה כ- 3 מיליארד ש"ח בשנה (!!!), כלומר כמעט 1% מתקציב המדינה הכולל, שזה לכל הדעות סכום גדול מאוד. ניתן ורצוי לשנות ולהפוך את התחבורה הציבורית לשרות ככל השרותים, בו יתחרו על לב הלקוח חברות שונות שתצענה פתרונות תחבורתיים שונים, חדשנים ומגוונים, ללא התערבות המדינה, מה שיאפשר כמובן, כרגיל, הוזלת השרות ושיפור איכותו. דוגמה מצוינת לכך היא חברת uber שמאפשרת תחבורה שיתופית במחיר מוזל ומאפשרת להוריד מן הכביש מכוניות רבות מאוד. מסיבות של הגנה על קרטל המוניות, הדרך עדיים לא נמצאה לאפשר קיום של השרות החיוני הזה, אבל אני מניח שבשנים הקרובות, בהתאם למגמה הקיימת בעולם, יימצא פתרון לעניין הזה.

בגלל שכבר ניהלתי את הדיון הזה, אני מכיר את הטענות שמנגד: "ואיך מקומות מרוחקים כמו בפריפריה יסתדרו?", "זה לא שרות כלכלי, ללא עזרת המדינה, זה לא יעבוד", "בכל המדינות המתוקנות, ישנה תחבורה ציבורית", ועוד.

הצד השווה שבהם הוא שמדובר בפרופגנדה שאנשים פולטים ללא מחשבה.

קודם כל, אם כל הסיבה לקיום הסובסידיות היא לסבסד קווים לא רווחיים בפריפריה, אז לא ברור למה לכתחילה לא להשאיר את הסובסידיה אך ורק לקווים אלה. למה גם לסבסד קווים במרכז הארץ? גם לא ברור למה משרד התחבורה חייב להתערב בלוחות זמנים ולקיים רגולציה בתחום. אם כבר, מספיק לממן מספר קווים לאותם מקומות, כלומר לשמור על שרות מינימלי בכל אופן, ולקיים שוק חופשי תחבורתי חוץ מזה.

מה בדיוק הרציונל בהגבלת חופש העיסוק בתחום התחבורה? למה למוע מיזמים לקיים שרותי תחבורה פרטיים? מי בדיוק מרוויח מזה? וודאי שלא הלקוחות, משתמשי התחבורה הציבורית, שהם בדרך כלל השכבות הפחות מבוססות באוכלוסייה.

לגבי הטענה השנייה, מדובר בקשקוש מוחלט. שרותי תחבורה יכולים להיות רווחיים מאוד, כמו כל עסק אחר, לא פחות ולא יותר, אם פשוט נותנים להם להתקיים באופן עסקי ורציונאלי במקום שהמדינה תתערב כל שנייה ובכל מקום. ישנם המון מפעילי הסעות ומוניות שרות שמסתדרים יפה מאוד ואילו היו פשוט מאפשרים לאותם שרותים להתרחב, כולם היו נהנים מן המצב החדש שייווצר. Uber הוא דוגמה מצוינת למה שהחדשנות שמוביל השוק החופשי מסוגל לייצר ואילו הממשלות היו יורדות לנו מן הווריד, היה ניתן לעשות עוד הרבה יותר. לגבי הטענה השלישית, היא אמנם נכונה במידה רבה אבל בפני עצמה היא לא אומרת כלום. צריך לבחון בדיוק כל תחום באופן פרטני ולבדוק מה ניתן לעשות בישראל על מנת לשפר את המצב התחבורתי, ללא קשר למה שנעשה בחו"ל, הגם שכמובן אפשר וצריך ללמוד מניסיון העולם.

מתוך כך ורק לאחר כל ההקדמה הזאת מגיעים לעניין השבת.

מה בדיוק הבעיה? למה אנשים לא מזדעקים על כך שמרבית אזרחי ישראל, לצערנו הרב, משתמשים במכוניות שלהם ביום שבת קודש? עם כל הצער שיש בדבר חילול השבת ההמוני שיש בישראל, מעטים מאוד בקרב הציבור הדתי והחרדי בישראל, אם בכלל, מציעים לאסור על אזרחי המדינה להשתמש ברכבם בשבת. ומה נפקא מינה בעניין התחבורה הציבורית? הרי, סוף כל סוף, הדרישה של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות להשתמש באמצעי תחבורה בשבת אינה קיצונית או מופרכת. איך שלא נסתכל על זה, סביר מבחינתם לבקש דרך לנוע ממקום למקום.

הבעיה היא שלנו, בתור אנשים דתיים, קשה להסכים לשני דברים: קודם כל, שהמדינה תממן חילול שבת, שזאת פגיעה בעיקרון המדינה היהודית, ומעבר לזה, שהפרהסייה הישראלית תהיה מחללת שבת. מעבר לזה מוסכם על כולם שאדם יוכל לעשות כרצונו בתחומו הפרטי.

הפסקת הסובסידיות תפתור את הבעיה הראשונה אבל זה לא הכל. חייבים לחשוב מחדש על המושג של "פרהסייה" ו"רשות הרבים".

מבחינתי, ומבחינת הגישה הליברלית הקלאסית, עסק הוא לא רשות הרבים, אלא רשות היחיד. זהו קנינו של האדם הפרטי ותו לא, ומכאן שאין למדינה כל זכות לפלוש לרשות זאת, כל עוד לא מתקיימת פגיעה בצד ג'. בהבנה הזאת, אין הבדל מהותי בין אדם שנוסע בשבת ברכבו הפרטי לבין אדם שמסיע אנשים אחרים תמורת תשלום.

אני אמנם מודה שזה עלול להגדיל את היקפי התחבורה בשבת וכתוצאה מכך את התעסוקה בשבת, מה שאכן עלול לגרום ללחץ להעסיק אנשים בשבת, שאולי היו מעדיפים שלא לעבוד וזאת בהחלט בעיה, אבל העולם אינו מושלם וגם אם כן, זאת האחריות שלנו להחרים חברות שפועלות בשבת על מנת לשדר מסר נגדי. בכלל, עלינו לקרב את היהודים ליהדות לא בדרך כפייה אלא בדרכי נועם. בהקשר הזה רצוי להזכיר את העובדה שמו"ר הרב צבי יהודה הכה קוק זצ"ז הצטרף בזמנו ל"ליגה נגד הכפייה הדתית" עם שולמית אלוני. אמנם הוא פרש ממנה מהר משום שהוא ראה שאנשים אלה אינם מעוניינים בהפסקת הכפייה הדתית אלא בהחלפתה על ידי כפייה חילונית ובפוליטיקה קטנה, אבל העיקרון שהוא חזר עליו המון פעמים חייב לשמש נר לרגלינו: "אין כפייה דתית"!

הרב צבי יהודה זצ"ל אמנם אמר שצביון השבת חייב להישמר ברשות הרבים ולכן ההפרטה והדה-רגולציה מאפשרים לשמור גם על העיקרון הזה. ברגע ש"מחליפים דיסקט" בנוגע למהות "רשות הרבים" שלדידי הינה המנגנון הממלכתי בלבד, רואים שהכל בא על מקומו בשלום ושניתן לחיות כולם ביחד עם מינימום ויכוחים, וגם להגדיל את הרווחה של כולם.

זאת הדרך להשכין שלום בתוך עם ישראל לאורך זמן ולהקטין את החיכוכים למינימום האפשרי.