בשנה האחרונה אני מלמד במכללה לחינוך. אחד מתלמידי היה שלום שרקי ז"ל. בשבוע שעבר הוא נהרג בפיגוע הדריסה בירושלים.
לא הכרתי את שלום באופן עמוק וממושך. נפגשנו אחת לשבוע לשעה וחצי של לימוד ושיח חינוכי. אך מהר מאוד הוא הפך לדמות דומיננטית בשיעור. הדומיננטיות שלו צמחה מתוך קסם אישי רב שהיה לו ומתוך תפיסתו החינוכית והערכית שהיה בה שילוב מיוחד של עומק ומורכבות לצד פשטות וטוב לב.
נדמה לי שבנושאים רבים חלקנו שלום ואנוכי. לא פעם המחלוקות התגלעו גם בשיעורים, אך היה זה תענוג להקשיב לעמדותיו שתמיד היו מנומקות ולעולם לא פלקטיות. ובעיקר למדתי, גם דרך המפגש עם שלום, שבכל הדברים שחשבתי שהם חשובים לעבודתו של המחנך אנו קרובים במיוחד.
בדברים שחשובים באמת רציתי להאמין כי הייתי קרוב אליו. שלום עבד גם עם בני נוער מתקשים ומכל דיבור שלו עליהם ומכל עמדה שהוא הציג ניבטו בעיקר האהבה העצומה אליהם, ההתמסרות העולה על גדותיה עבורם והאמונה העיקשת ביכולותיהם להצליח.
נכון, שלפעמים המחלוקות הפוליטיות תופסות את מרחב השיח בישראל, ויש דיונים חוזרים ונשנים על מקומם בכיתות הלימוד. ויתכן מאוד שבסוגיות האלה שלום ואני חלקנו, אך שנינו הבנו כי זהו סיפור משני. הגרעין של העבודה החינוכית אינו מצוי בשיח הפוליטי וגם לא בקוסמות פדגוגית כזו או אחרת, אלא במקום הבסיסי של אהבת אדם, אהבת ילד. ושלום שפע אהבה.
בצניעות רבה הוא הבין שהוא לא יודע הכל, אך בכל שבוע שמחתי מחדש לפגוש אותו, משום שידעתי שאת הדבר החשוב ביותר הוא יודע ויכול ללמד את כולנו: הוא יודע לאהוב ילדים. הוא בוחר לאהוב ילדים.
היום, בשיעור הראשון אחרי מותו, כאשר ראיתי את שמו על דף הנוכחות כמו משקולת כבדה צנחה על ליבי. ויתרתי על הקראת השמות. היעדרו היה כבד וכואב מדי.
יהיה זכרו ברוך.
פורסם בעמוד הפייסבוק של חילי טרופר