חגית ריין, אמו של רב סרן בניה ריין הי"ד שנהרג במלחמת לבנון השנייה, חושפת את ליבה במכתב מרגש אותו היא מקריאה בערוץ 7.
"להיות הורה שכול אין הכנה, דפיקה אחת על הדלת והעולם שלך השתנה לכל החיים, קיבלת חותמת או קעקוע שאי אפשר למחוק אותו לעולם, לא בחרת בזה אבל הקב"ה בחר בך. אתה בוחר מה לעשות מעתה במצב החדש, אנחנו בוחרים אם לחיות ולצמוח או לצנוח".
"באותם רגעים ראשונים שהגיעו אלינו עם הבשורה, מצאתי את עצמי בשני עולמות, עולם של בכי וצעקות שבר, ועולם של אימא שעומדת ומדברת עם הקב"ה ואומרת לו - 'נתתי לך את הדבר הכי יקר שיש לי תן לי את הכוחות להתמודד'.
וככה אני מתנהלת מאז, בחרתי בחיים. לגלות לכם סוד, כן, הקב"ה נותן כוחות, כן כל הורה שכול יודע שדמעות לא שבות ריקן ותאמינו לי מנצלים את זה היטב, קמים ונופלים, נופלים וקמים. כך זה עד מאה ועשרים, אני מבטיחה".
"להיות הורה שכול זה לא מקצוע, אולי תפקיד במשרה מלאה, אין חופשות זה 24/7, אין ביטוח חיים על אלה שנשארו, אין ימי מחלה אבל יש מחלות בלי סוף. יש לי שעות נוספות גם בלילה גם ביום, לא תמיד נרדמים וכשנרדמים מנסים לחלום, רוצים לראות את הבן אך לצערי הבן לא בא אפילו בחלום. יש תוספת סיכון כי אנחנו יותר דאגנים, יש בעיקר תפילה לקב"ה שישמור לנו על כל מה שיש".
"להיות הורה שכול זה לרצות שיזכרו את הילד שלך, שיספרו את הסיפור. לא מזמן חגגנו את חג הפסח וקראנו את ההגדה, אז כן, יש חמישה בנים, הבן החמישי שרצה לשאול אבל הוא לא איתנו כאן, כי הוא, בזכותו אנחנו כאן.
להיות הורה שכול זה להתפלל בבית כנסת בשבת ובחג וכל תפילה מקבלת משמעות אחרת, אמיתית ואמונית כל כך. כשאתה אומר 'ברוך מחיה המתים' או 'אבינו מלכנו זכור באי באש ובמים על קידוש שמך', או בהלל - 'מה אשיב לה'... לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא', כן אני ממשיכה לקרוא בשם ה'.
או בתפילת יזכור, כולם יוצאים ואתה נשאר בפנים, לא רק על הורים אלא על הבנים הצעירים. והדמעות זולגות מאליהן בלי מעצור ואז ננעצים כל המבטים בנו, אוי מסכנים ההורים כמה הזדקנו. אז חבר'ה - בלי מבטים ובלי רחמים, בסך הכל תנו לנו להתייחד בשקט עם הבנים".
"להיות הורה שכול זה לחיות עם המון דמיון לחשוב מה היה אילו הוא היה חי, עם מי הוא היה מתחתן, איפה יעבוד, לאן היה מגיע בצבא, כמה ילדים. להיות הורה שכול זה לדעת לקבל כל מיני שאלות מוזרות, אפילו מביכות, כמו 'מה שלומך? הכול בסדר?', כשאתה רוצה לומר לו 'לא, אצלנו לא הכל בסדר' הוא כבר רץ הלאה וממשיך.
''או שאומרים לי 'תהיי חזקה', לא רוצה, אל תתנו לי הוראות. או שואלים אותך 'כמה ילדים יש לך?', ואז שואלים אותך עם הבן או בלי, או ביום הזיכרון מאחלים לך שיעבור בקלות, מה זה בקלות? זה לא דבר קל. חוץ מזה, שלא יעבור בקלות שיעבור בעוצמה שנצמח".
"להיות הורה שכול זה לדעת שאפשר לשאול למה, למה לי זה קרה, אבל לדעת שלא נקבל תשובה, אני אישית מעדיפה לשאול מה הקב"ה רוצה ממני/ קיבלנו מכה ועוד איזו מכה כואבת ועכשיו מה הקב"ה רוצה ממני איך אני יכולה להיות יותר טובה
מה אני יכולה לעשות למען האנשים ולמען המדינה היקרה שלנו כיצד אני יכולה להשפיע שיהיה יותר טוב, להיות הורה שכול ביום הזיכרון הכללי זה לחשוב על כל החיילים שנהרגו ולא רק על הבן שלי, זה יש לנו כל השנה, יום הזיכרון הכללי זה בעצם לכולנו להגיד לכולם תודה".
"בקיץ האחרון נוספו לנו משפחות רבות מ'צוק איתן' שזה יום הזיכרון הראשון שלהן, ליל הסדר הראשון שלהן, הכול ראשון בלי הילד, הכול קשה. יש לי בקשה אישית לכל אחד מאיתנו - קחו משפחה אחת, אמצו אותה, בקרו אותה, תתעניינו, תזכרו אותם זה כל כך חשוב, אולי נקרא לזה 'מבצע משפחה שכולה מול משפחה שכולה'. הבנים שלהן יצאו בשבילנו, ישראל ערבים זה לזה אז אנא בבקשה ותודה".