תרועת הפסטיבלים נאלמה והזיקוקים כמו גם שובלי הקצף התכול לבן התפוגגו אי שם בעלטה הקרירה. זהו. חוזרים לעניינים.
לפי שעה עדיין לא ברור כיצד יסתיים המו"מ הקואליציוני. הדברים לוטים בערפל סמיך של אדי מידע העולים מחרושת של שמועות המסתננות מחדרים אפלים.
עם כל זאת נדמה שלחלק ניכר מאוד בציונות הדתית ברור דבר בולט אחד – גם אם סאגת המו"מ הקואליציוני תסתיים בהתמקמותו של הבית היהודי סביב שולחן הממשלה, ואפילו יהיו התיקים שיקבל תיקים משמעותיים (אגב, תיק החקלאות שלא בשנת שמיטה זה משמעותי?), עדיין מסקנה אחת ברורה – ראש הממשלה נתניהו דחק את בנט ואנשיו לסוף התור הקואליציוני, ואת תקוותיו ושאיפותיו המיניסטריאליות דאג לחלק בין שותפיו האחרים.
הבצורת הטלפונית ששמר עליה נתניהו בקפדנות מול בנט (לא, את השיחה ההיא בליל הבחירות אין מקום להחשיב. היא הרי לא הייתה יותר מתרגיל שנועד לסתום פה למקטרגי נתניהו, אלו שמאשימים אותו בהפרחת הבטחות ללא כיסוי) והצגתו כתאבתן פוליטי חסר תקנה, כל אלה מובילים למסקנה אחת: נתניהו לא רוצה את בנט.
הסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות: חובבי הרכילות והפן האישי יעדיפו לערבב בכך את הגברת נתניהו וסלידתה מבנט עוד מימי רל"שותו. התולים כל דבר בפוליטיקה יאמרו שנתניהו לא אוהב לראות לידו אנשים שרואים את עצמם כיורשיו, ויעשה הכול כדי למזער את קומתם ולמגר את עתידם הפוליטי.
אוהדיו של נתניהו ומהללי שמו יגידו שהוא חפץ באיחוד העם כולו תחת כנפיו ולשם כך הוא חייב לכלול בממשלתו נציגים משמעותיים של השמאל, ולשם כך בכאב הוא נאלץ להקריב את בנט והסרוגים שלו. מדינאים יקבעו נחרצות שאין מה לעשות, במציאות הבינלאומית הנוכחית, נתניהו חייב להוכיח לעולם שבאמתחתו ממשלה מרכזית. זה חשוב לגרעין האיראני ולמאבק בחרמות הבינלאומיים, ולשם כך רצוי לדחוק את בנט על סמוטריצ'יו ואוריאריאליו.
ממש לא משנה מה הסיבה האמתית (ומן הסתם יש עוד כמה וכמה אפשרויות). המסקנה היא אחת: לו יכול היה נתניהו לבנות את קואליציתו כרצונו היו שם הרצוג וחלק ניכר מחבורתו (אפילו את צפרדע לבני אפשר לבלוע למען המטרה הנעלה של דחיקת בנט החוצה).
לנוכח מציאות שכזו טוב עושים פרשני, עיתונאי, מומחי ורבני המגזר כשהם דנים ודשים ביניהם בשאלת הצעדים הנכונים שעל 'הבית היהודי' לנהוג בהם, וכמו בכל דבר יש צדדים לכאן ולכאן ולכאן ולכאן (יש כאן כידוע הרבה יותר משתי אופציות). אך בנקודה אחת חשוב שניזכר ממש כעת, רגע לפני שמוקמת כאן ממשלה חדשה – בימים אלה אנחנו מתוודעים ככל הנראה למשהו מהמציאות הפוליטית שאליה נקלע 'הבית היהודי' בימים שאחרי הבחירות הקודמות.
גם אז היו לנתניהו את כל הסיבות לוותר על שירותיו הקואליציוניים של בנט ולהעדיף כל חלופה אפשרית אחרת. נתניהו לא הסתפק אז, כזכור, בהצהרות בלבד, אלא עבר לצעדים ממשיים כשהפך את הגברת לבני לראשונה שזומנה אל עגלת הקואליציה שלו, העניק לה את תיק המשפטים ואת הנהגת המו"מ המדיני, ובכך למעשה קבע בשטח עובדות מטרידות מאוד מבחינת מחנה הימין.
במציאות הזו כפסע היה בין בנט לישיבה לא מוסברת באופוזיציה. הוא היה זוכה לקיתונות של רותחין ממצביעיו על שאת מערום המנדטים שהעניקו לו שיגר לשנות בצורת אופוזיציונית. האשם היה ללא ספק נופל לפתחו. כאשר אלה פני הדברים לא נותר לבנט אלא לקושש לו פרטנרים נאמנים לחבירה פוליטית.
לאחר ששמע מאחד מראשי המפלגות החרדיות ש'תתעורר מר בנט, ביבי לא רוצה אותך ואין שום סיכוי שאקבור את עצמי איתך באופוזיציה' (אמירה הגיונית מאוד מבחינתו, אגב), הברירה היחידה שהייתה לו אז הייתה ברית האחים שזכתה לקיתונות של ביקורת וכעס, ברית האחים עם לפיד.
ימים אלה שבהם גוברת בציונות הדתית תחושת הזעם כלפי ראש הממשלה על היחס לו זוכים ממנו נבחריו לאחר ששליש מהמחנה הסרוג בחר לחזק את ראש הממשלה ולהעדיפו על פני ההצבעה המסורתית, הימים הללו ראויים גם למחשבה רטרואקטיבית. כעת ניתן להבין באיזו סיטואציה בלתי אפשרית פעל אז בנט ומניין נולדה הברית המוכפשת ההיא.
אין בדברים כדי למחוק לחלוטין את הביקורת על הברית ההיא. יתכן שיש בה משהו, ובכל זאת כדאי לקחת בחשבון גם את הנקודה הזו.