היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין
היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטייןצילום: יונתן סינדל, פלאש 90

דמיינו לרגע שלמאחזים בשומרון מגיעים מאות שוטרים כדי להרוס שני בתים שנבנו שלא כחוק. מצליחים לדמיין? יופי, נמשיך.

עכשיו דמיינו שאלפי מתנחלים מסתערים על השוטרים, מיידים בהם אבנים ואפילו פוצעים כמה מהם. אתם לא רוצים להמשיך ולדמיין מה היה קורה אז. לא נורא, אף על פי כן, נמשיך:

דמיינו כי בעקבות ההתפרעות מתכנסת ישיבה דחופה במשרד המשפטים, ובה מחליטים לזמן את ראשי המתנחלים... לשיחת פיוס. בשיחה מעלים ראשי המתנחלים טענה: הבנייה הבלתי חוקית היא בשל מחדל מתמשך של הממשלה בפיתוח היישובים, הקפאת בנייה רשמית, הקפאת בנייה שקטה ושאר מרעין בישין. הם דורשים אפוא מהיועץ המשפטי לממשלה שיפסיק לאכוף את חוקי התכנון והבנייה בהתנחלויות עד שהדרג המדיני והפקידות הממשלתית יואילו למצוא פתרון מקיף למצוקת הדיור ביישובים.

דמיינו שהיועץ המשפטי לממשלה שומע את הטענות באמפתיה, אומר שהוא מבין את הבעיה, אבל מסביר בנחת שאין שום דרך פוראלית להפסיק את אכיפת החוק. הוא אומר: "כולם שווים בפני החוק", אבל אפשר פשוט לשנות את סדרי העדיפויות. יש המון בנייה לא חוקית במדינה. אפשר פשוט לשנות את סדרי העדיפויות ולמקם את הבנייה הלא חוקית בהתנחלויות בתחתית סדר העדיפויות. כזו שמגיעים אליה רק במקרים נדירים וחמורים. קריצות (מטאפוריות) מוחלפות בין היועץ המשפטי ובין ראשי המתנחלים, וכולם עוזבים את הפגישה מרוצים.

קשה לדמיין את הסיטואציה? אבל זה היה המקרה, וזו הייתה הפגישה שקיים השבוע היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין עם ראשי הציבור הערבי.

מילה בסלע

בני סלע הוא אחד האנסים האכזריים שפעלו בישראל. בשנת 2000 הוא נשפט ל‑35 שנות מאסר. מאז, למעט בריחה שהעניקה לו חירות של שבועיים, הוא יושב בכלא ומרבה להטריד את מערכת המשפט בעשרות רבות של תביעות. ולמרות כל זאת, קשה לקבל את החלטתו של שופט בית משפט השלום בתל אביב אילן דפדי, שדחה על הסף תביעת לשון הרע של האנס.

סלע תבע את העיתון 'ידיעות אחרונות', את כתבת המגזין שלו, שוש מולא, ואת עורכת הדין שייצגה אותו. התביעה הייתה דווקא מעניינת. סלע טען שם כי מולא פרסמה כתבה שנתנה לקורא את התחושה כאילו היא ראיינה את סלע, והביאה ציטוטים שכאילו נאמרו מפיו. לטענתו, הוא מעולם לא מסר למולא את הדברים שנכתבו, והכתבת ראיינה למעשה את עורכת הדין שמסרה לה באופן חלקי ומעוות דברים שהאסיר המפורסם אמר לאוזניה בלבד. מולא מצדה טענה כי הריאיון תואם עם סלע, והיא העבירה אליו שאלות דרך עורכת הדין שלו.

השופט דפדי נמנע מדיון באתיקה תקשורתית, ודחה את התביעה על הסף ממספר טעמים. בין השאר גם בשל ההשתהות הגדולה שבהגשת התביעה (סלע הגיש אותה ימים לפני שחלפה התיישנות של שבע שנים), גם בגלל שטען כי הריאיון עצמו דווקא עושה חסד עם סלע ומתייחס לטענות שלו באמפתיה. אך הסיבה הראשונה, שבה האריך השופט, הייתה זו: סלע תובע כי פגעו בשמו הטוב, אך "מעשיו הנוראים והתייחסות בתי המשפט למעשים אלה לא הותירו ולו שמץ של שם טוב לתובע, אשר נושא כאות קין את הכינוי 'האנס' או 'האנס הסדרתי' בפי כלל הציבור".

השופט הביא לראיה פסק דין של בית משפט השלום ברמלה, שדחה גם הוא תביעת דיבה של סלע. שם הנתבע היה כתב הפלילים בוקי נאה, שסלע תבע אותו כי הוא כינה אותו בשם "האנס הסדרתי". "האמור בכתבה שהתובע הינו אנס סדרתי אינה מהווה לשון הרע, אלא הינה טענה נכונה, אשר מבוססת על פסקי דין והחלטות של בתי המשפט לערכאותיהם השונות, כפי שהוכח מהחלטות ופסקי דין שצורפו לתיק בית המשפט", כתב שם השופט זכריה ימיני. "מה יותר ברור מזה?!" תמה השופט דפדי.

אבל למעשה העניין אינו ברור כלל, והנידון אינו דומה לראיה. השופט ימיני נסמך כמובן על הגנת "אמת דיברתי" שבחוק לשון הרע. בני סלע, עד כמה שהכינוי צורם באוזנו, הוא אנס סדרתי. אך השופט דפדי, בלי שום אסמכתא בספר החוקים, איין את זכותו של בני סלע לתבוע פיצוי על השמצה כלשהי. ההיגיון שמותר להוציא דיבתו של מי שלא נותר לו שם טוב, מתאים אולי לכותרת בעיתון צהוב, אבל אינו ראוי לבית משפט.

השופטת פסולה לעדות?

סכסוך סבוך על מבנה בית כנסת בין קהילה דתית-מסורתית בקריית יובל וקהילה חרדית הגיע לפתחה של שופטת בית משפט השלום מרים ליפשיץ. היא נתנה כמה החלטות שלא נשאו חן בעיני הקהילה הדתית, שהרגישה כי השופטת מטה את הדין לטובת יריביהם החרדים. בבקשת פסילה שהגישו לשופטת, הם טענו בין השאר כי עליה לפסול את עצמה ממספר טעמים. אחד מהם הוא שעורכת הדין שייצגה את הקהילה טענה בפני חבריה שהשופטת לא תוכל לעולם להכריע לטובתם, שכן היא מנהלת אורח חיים חרדי-ליטאי. השופטת דחתה את בקשת הפסילה, ובין השאר טענה כי היא אינה מנהלת אורח חיים שכזה.

אנשי הקהילה לא השתכנעו, ובערעור לבית המשפט העליון שבו וטענו כי השופטת מנהלת אורח חיים חרדי-ליטאי, ועל כן הייתה צריכה לפסול את עצמה מלהכריע בתיק. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, לא נדרשה להכריע בשיוך המגזרי של השופטת. היא דחתה את הערעור וציטטה את דבריו של השופט משה לנדוי, מי שהיה נשיא בית המשפט העליון בראשית שנות השמונים: "חזקה על שופטי ישראל, שהם יודעים לעמוד בחובתם זו. בשום אופן אין לתת מהלכים לרעיון שבעל דין יישפט רק בפני שופט שהשקפת עולמו רצויה לו. שום מערכת שיפוט לא תוכל לפעול בתנאים כאלה".

נפלאות הסטטיסטיקה

עתירה מעניינת הוגשה לבית המשפט העליון, ודחייתה על הסף מעוררת מחשבות. עו"ד דוד לוי חישב ומצא סטטיסטיקות חריגות בהצבעה בבחירות האחרונות לכנסת. על פי חישוביו, כמות המצביעים בין שמונה לעשר בערב עלתה בכ‑2,678 אחוזים ממערכת הבחירות הקודמת. הוא גם מצא כי מפלגת הליכוד לבדה זכתה בכ‑51 אחוזים מהקולות הכשרים של המצביעים החדשים לכנסת (אלו שהצביעו בפעם הראשונה). הוא בחן אחוזי הצבעה לליכוד בקלפיות שונות בירושלים ובאשקלון, ומצא כי בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, הליכוד הכפיל ואף כמעט שילש, את כוחו בחלק מהקלפיות.

כשפנה לוועדת הבחירות המרכזית, נענה בתשובה כי שינויים דרמטיים ייתכנו מדי מערכת בחירות. אבל לוי טוען, ובצדק, כי נתונים סטטיסטיים קיצוניים במיוחד דורשים לכל הפחות התייחסות. לכן פנה לבג"ץ ודרש שבדיקות שכאלו ייעשו.

השופטים דחו את העתירה בטענה הפרוצדורלית שהחוק מאפשר לערער על תוצאות הבחירות רק באחד משלושה טעמים: שהבחירות בכללן או בקלפי מסוימת לא התנהלו כחוק, שהמנדטים לא חולקו כחוק או שקולות שניתנו בעד רשימת מועמדים מסוימת הושגו שלא כחוק. על פי בית המשפט העליון, החוק אינו מאפשר לערער על תוצאות בחירות (גם לא בקלפי מסוימת) בשל מוזרות סטטיסטית, קיצונית ככל שתהיה.

פשעים ועבירות קלות

היה זה בשנות כהונתה של עדנה ארבל כפרקליטת המדינה, כאשר התייחסות התביעה לעבירות אלימות במשפחה ולעבירות מין קלות הפכה להיות כאילו היו אלו פשעים חמורים. זו לא הייתה מהפכה שחולל המחוקק, אלא החבורה הנשית החזקה ששלטה אז בפרקליטות המדינה. מאז ועד היום, גבר יישב לילה במעצר אם יש חשד סביר לכך שהִכה אדם עד אובדן הכרה, או לחילופין אם אשתו טוענת שצבט אותה. המדיניות של הפרקליטות אמנם סייעה מאוד לנשים מוכות. אך גם נשים מניפולטיביות ניצלו אותה, בעיקר בהליכי גירושין.

מי שמסרבת להרשיע באופן אוטומטי כל גבר שאיבד שליטה במהלך ויכוח סוער היא השופטת הוותיקה רובין לביא מבתי משפט השלום של מחוז דרום. גבר בשנות החמישים לחייו הודה בפניה כי במסגרת הליך גירושין קשה, בעודו מתגורר עם אשתו תחת קורת גג אחת ובהשפעת אלכוהול, לא שלט בעצמו. בוויכוח מר שהתנהל ביניהם הוא התפרץ, איים שישרוף לה את הבית ולאחר מכן שפך על ראשה כוס וודקה. "בהמשך", כך נכתב בכתב האישום, "במהלך הוויכוח איים בכך שהניף לעברה שלט של טלוויזיה ואמר שתסתום".

התביעה התעקשה על הרשעה, ולכל הפחות עונש בעבודות שירות למען הציבור. אך השופטת לביא כתבה כי "אמנם בעקרון יש להחמיר כשמדובר בעבירות אלימות בתוך המשפחה, אולם כפי שציינתי לא אחת יש להתייחס באופן שונה לעבירות אלה, אם אין בהן להעיד על מסוכנות נמשכת, לכשמדובר באדם שעברו נקי". היא גזרה על האיש לשלם לגרושתו פיצוי של אלף שקלים, וחייבה אותו לחתום על התחייבות של שמונת אלפים שקלים להימנע מביצוע עבירות אלימות במשך שנה.