איך קרה שלמרות שיח זכויות האדם ששטף את מדינות המזרח התיכון טרם 'האביב הערבי', חלף האביב הזה מעל המזרח התיכון והותיר לא יותר מכאוס מוחלט. לאן נעלם השיח המערבי על דמוקרטיזציה וזכויות אדם?
באוניברסיטת אריאל הוצג ספרה החדש של ד"ר בשמת יפת ובו ניסיונות להתחקות אחר הפתרון לתעלומה.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ד"ר יפת המציינת כי את ספרה כתבה עוד לפני פרוץ 'האביב הערבי' שכן כבר עשור לפני תקופה זו החלו ניצני קריאה לזכויות אדם במדינות המזרח התיכון, אך כאשר החלו אירועי ההפיכות של 'האביב' החליטה להמתין עם הוצאתו לאור של הספר, על מנת לבחון את המסקנות והתובנות שאליהן הגיעה במבחן המציאות המטלטלת שהרעידה את המזרח התיכון ו"לצערי התובנות עדיין תקפות", היא אומרת כבר בפתח הדברים.
ד"ר יפת מספרת כי בין מסקנותיה והתובנות שעלו ממחקרה נראה כי לצד השיח הפומבי על זכויות אדם, החברה במדינות המוסלמיות מוצאת את עצמה פועלת בין כוחות שונים המגבילים את יישומן של הזכויות הללו. במחקרה בחנה יפת שורת מאבקים בהם עלתה הדרישה לחירות ובהם בחנה את השיח בין תנועות אסלאמיות, תנועות לזכויות אדם ומפלגות פוליטיות, כך גם את תופעת המעצרים של פעילים ותגובות האוכלוסיה האזרחית למעצרים הללו. בבדיקתה ביקשה לבחון אם החברה יצאה להגנתם של הפעילים. עוד בחנה את החופש הניתן בסוגיות דתיות, את המאבק של זכויות נשים וזכויותיהם של נוצרים במדינות הללו, וגם כאן ערכה השוואה הבוחנת את תגובות האוכלוסייה.
"ראיתי שנוצרת הסכמה בחברה בין המשטרים לבין החברות השונות על המגבלות שמוטלות על החירויות בשם ביטחון האומה. התפיסה היא שבשם הצורך ביציבות צריך להגביל את החירויות. המשטר הציג את אותם פעילי זכויות אדם כפוגעים באחדות הלאומית ובביטחון המדינה, ונוצרה התכנסות של הציבור מסביב לקביעות הללו".
עוד מספרת ד"ר יפת כי "במקרים רבים אם אנשים חורגים מהקונצנזוס שהוסכם על ידי הציבור והמשטר הם אינם זוכים להגנה". דוגמא לכך היא מוצאת ביחס המצרי לזכויותיו הבלתי מדוברות של המיעוט הנוצרי קופטי, ובעקבות יחס זה כל מי שתמך בזכויות הללו לא זכה להגנה של החברה. גם כאן התואנה המרכזית של המשטר המצרי היא כי יחס ראוי למיעוט הקופטי יערער את יציבות המשטר.
לדבריה הנשיא המצרי הנוכחי, עבד אל פתח' א-סיסי, "יוצר את אותן הסכמות שלהן הוא מכפיף את האינטרסים של היציבות המצרית, במיוחד לנוכח ההתרסקות של המדינות שמסביב, וביטחון המדינה עומד מעל זכויות פוליטיות. א-סיסי מדכא לא רק את האחים המוסלמים אלא את כל תנועות הצעירים. כל מנהיגי התנועות הצעירים שהיו פעילים במהפכה, כולם מאחורי סורג ובריח. יש הסכמה במצרים לכך שהצעדים הללו שמפרים זכויות נדרשים למען יציבות האומה".
ד"ר יפת מוסיפה ואומרת כי במדינות הללו אמנם משתמשים בשיח של זכויות אדם "אבל השיח הזה לא חלחל לשכבות הרחבות. זכויות האדם לא עברו תהליך בחברה. אם יהיה מעבר לדמוקרטיה הוא יהיה איטי מאוד ולא יתרחש בין-לילה. אם א-סיסי לא יעמוד בציפיות שתולים בו שוב נראה גל של יציאה נגדו ושימוש בטענות של הגנה על חירויות, אבל הוא עדיין נהנה מכמעט קונצנזוס ציבורי גם כתוצאה מהדיכוי וגם כתוצאה מהתקוות שהוא מספק לאזרחים".
ומה באשר לירדן, שגם אותה בחנה ד"ר יפת בספרה? שם, לדבריה דפוס היחסים בין המשטר לאזרחים מאוד שונה לעומת זה המצרי. "זה לא כמו בין א-סיסי לאזרחים. יש כאן יחסים של נאמנות בין המלך לאוכלוסיה. גם האוכלוסייה הפלשתינית חסרת הכוח הפוליטי משולבת במרחב הכלכלי. באביב הערבי מי שיצא נגד המלך היו האוכלוסייה העבר ירדנית ולא הפלשתינית".
"האביב הערבי לא השפיע באופן קרדינאלי על אופי היחסים בין המשטר לאוכלוסיה בירדן – עדיין מתנהלים על פי פתרון של הטבות, שחרור לחצים וכו' בתמורה לנאמנות. בירדן, בניגוד למצרים, גם בשלב האביב הערבי לא היה ערעור על הלגיטימציה של המשטר, אלא לכל היותר דרישה לרפורמה", מזכירה יפת.