החיים המאתגרים דורשים מאתנו להיות כל הזמן בשליטה, בכל רגע נתון עלינו להיות עם יד על הדופק, שלרגע לא נפספס משהו. הרצון לדאוג להכל והפחד לפספס את הכל יוצרים עמדת נפש בעייתית ומסוכנת - אנחנו לא יודעים להרפות, אנחנו לא מסוגלים לשחרר, קשה לנו להבין שיש דברים יותר גדולים מאתנו ולא על הכל אנחנו צריכים לקחת אחריות ולתפוס פיקוד.
פרשתנו "בהר" פותחת בציווי על מצוות השמיטה, לאחר שש שנים של עבודה חקלאית מאומצת, התורה מצווה אותנו לשמוט את הקרקע, להפסיק לעבוד. ואם לא די בזה הרי שבסוף השנה השביעית גם את החובות שלנו עלינו לשמוט ואת העבדים לשחרר, לוותר לבעלי החוב שלנו ו"לאבד" את כספינו ורכושנו.
העולם ההישגי שבו אנו חיים מעצים בקרבנו את תחושת העליונות, את המחשבה שהכל בידיים שלי. ולפתע פעם בשבע שנים אנו נדרשים לעשות פעולה הפוכה לגמרי, להפקיר הכל, לעזוב הכל, לדעת שלא הכל תלוי בי, להבין שיש עוד גורמים ואני בסה"כ בורג קטן במערכת.
התנועה המתמדת הזאת בין העבודה לשמיטה בכל שבע שנים מחדש היא זו שצריכה ליצור את האיזון המיוחד בנפש בין חובת ההשתדלות והמאמץ לבין ההרפיה, בכל תהליך אנו נדרשים לפעול ולעשות, אולם אם לא נפסיק להתאמץ ולדרוש, לעשות עוד ועוד, הקצב המואץ עלול להוות מכשול וסכנה.
גם בקשר הזוגי עלינו לדעת לשמוט, לשחרר, לתת חופש ודרור. זכותנו לדרוש מבן/בת הזוג להתקדם, להשתפר, להניע תהליכים משותפים לטובת הקשר והמשפחה. אך באותה מידה מחובתנו לדעת גם מתי לשחרר, מתי להפסיק לדרוש, מתי לתת לזמן לעשות את שלו, מה שיאפשר לצד השני לעבוד ולהתמודד מתוך נחת ושלוה. לא תמיד אנחנו צריכים להיות בשליטה מוחלטת, אפשר גם לסמוך ולהאמין שהדבר יתאפשר דווקא מתוך השחרור, דווקא מתוך מתן החופש יכולה לצמוח עבודה גדולה.
הכותבת היא הראלה ישי, שדכנית ותיקה ובעלת רשת משרדי השידוכים דו-לב.