היום, יום שני כ"ט אייר, יום לאחר יום ירושלים, הוא יום חברון.
לכבוד האירוע הנחגג בעיר האבות ועם פטירתו בשבת האחרונה של אבי ההתיישבות המתחדשת בעיר, הרב משה לוינגר, שוחחנו ביומן ערוץ 7 על ימיה הראשונים של ההתיישבות בחברון, הימים בהם 13 נשים בהנהגתה של הרבנית לוינגר השתכנו ללא אישורים מדיניים או צבאיים בבית הדסה, ומאותם ימים החל מנוף ההתיישבות להתגלגל.
לצורך השיחה על הימים ההם וגם על דמותו של הרב לוינגר כמוליך גייסות ההתיישבות זימנו ליומן ערוץ 7 את יהודית קצובר, ממנהיגות 'נשים בירוק', מי שהייתה אז בין אותה קבוצת נשים שהסתננה לבית הדסה במבצע הלילי ההוא.
"זה היה נס גלוי וככל שמתרחקים רואים יותר את הנס", פותחת קצובר המתייחסת למהלך ההתיישבות שהחל בבודדים ומונה כיום מאות אלפי ישראלים בכל מרחבי השטח. "אז לא ידענו שזה נס. היום יודעים שיש אמירה אלוקית שהנה נתתי לכם את הארץ.
''הרב לוינגר תפס את הנס בקרניו יחד עם אליקים העצני, חנן פורת והרב ולדמן", היא אומרת ומספרת כי בהלווייתו של הרב לוינגר אתמול אמרה לרב פליקס כי הרב המנוח יכול לנוח בשקט ובשמחה שכן מפעלו הצליח בקנה מידה עצום. הרב פליקס בתגובה הזכיר לה שעדיין המלאכה רבה...
קצובר מסכימה ומעירה כי "אם אובמה עדיין לוחץ לשתי מדינות סימן שעדיין אין הכרעה וחובה עלינו ללחוץ להכרעה חד משמעית".
ועל הימים ההם, ימי ראשית ההתיישבות המתחדשת בחברון סיפרה: "נושא ההקפאה לא עניין חדש. כבר בשנת 79 לא נתנו לפתח את הקריה למרות שהיא התמלאה בתושבים ואין עוד בניינים. הממשלה לא נתנה לבנות. לכן התקיימה ישיבה בבית הרב לוינגר, ובין המשתתפים היה גם הצייר ברוך נחשון שאמר שאם לא נותנים לבנות בקריה בואו נחזור למקום שבו הכי טבעי שנהיה בו, מקום שבו הייתה קהילה יהודית שנרצחה, בואו נחזור לתוככי חברון".
האמירה הראשונית הזו של הצייר ברוך נחשון הפכה לרעיון מעשי כאשר הרב לוינגר גייס נשים להתיישבות בית הדסה. "הרעיון היה דווקא נשים כי ידענו שראש הממשלה, מנחם בגין, הוא ג'נטלמן ואמרו שכג'נטלמן הוא לא יתעסק עם נשים, וזה התברר כנכון". גם המועד המדויק לא נבחר באקראי. "דווקא יום חמישי, כי חשבנו שאם נישאר עד שבת תהיה חזקה...", מספרת קצובר.
המבצע יצא לדרכו ביום רביעי בלילה. משאית יצאה מקרית ארבע ובה 13 נשים ו-45 ילדים כאשר זמביש ודומפה הם הקמב"צים של המבצע. "מגיעים לחברון העתיקה, מאחורי בית הדסה מציבים סולם מגב המשאית אל גדר בית הדסה. לא נכנסים מקדימה כי לפעמים צה"ל שמר מקדימה בעקבות ניסיון קודם להיכנס לבית הדסה".
למרות שכאמור היו ילדים רבים בין הנכנסים והמדלגים על הסולם שהוצב על גב המשאית נשמר שקט מופתי והחיילים לא התעוררו. קצובר עצמה לא מסוגלת להבין כיצד נשמר שקט שכזה כשעימם ילדים מגיל אפס ועד 16, אך זה בדיוק מה שקרה. "זה אחד הניסים שאי אפשר להסביר. רק בבוקר החיילים גילו אותנו".
הנשים והילדים נכנסו למבנה הנטוש והמוזנח. "גיששנו באפילה, אבק מיתמר עם כל צעד. זה בניין שהיה בית חולים במשך שנים ואחר כך בית ספר, ואחר כך היה מוזנח. לאט לאט התחלנו להתמצא בבניין. בבוקר החיילים לא הבינו איך נכנסנו".
מיד לאחר הגילוי של המתיישבים החדשים זומן למקום מפקד האזור פואד בן אליעזר ש"לא ידע מה לעשות", אומרת קצובר ומיד מוסיפה: "הוא היה בסדר גמור. הוא הבין שיש כאן משהו בעייתי. מה עושים עם נשים וילדים?".
ובינתיים מתארגנים. מתחילים לנקות. אין שירותים ואין חשמל. ההחלטה שהתקבלה על ידי הצבא היא לסגור את המקום. אין כניסה ואין יציאה. הוכנה רשימה של מי שבפנים ומכאן ואילך כל מי שיוצא לא חוזר ואיש לא מצטרף לקבוצה. עם זאת מספרת קצובר כי למרות הסגר "הכנסנו עוד ילדה שהייתה רזה מאוד, דרך החרכים של החלון, ודרך החרכים קיבלנו את המים וסנדוויצ'ים".
השעות נקפו והשבת התקרבה, ולמשימת ההיערכות לשבת התגייסה כל קריית ארבע. "כל קריית ארבע מתגייסת ושולחת אוכל. האווירה קודרת. אנחנו בלי הבעלים, אבל הייתה תחושה של מעשה היסטורי, מעשה של 'ושבו בנים לגבולם', אחרי הפוגרום והרצח שנעשה בנו הנה החלל הזה מתמלא".
הגיע ליל שבת ובו התרחש מחזה שנראה כי עד היום הוא מרגש את קצובר, וככל הנראה לא רק אותה. "כל תושבי קריית ארבע, כל בחורי ישיבת 'ניר' וכל מתפללי מערת המכפלה התכנסו לשירת הקידוש מחוץ לבניין. זה היה מחזה מרגש עם עוצמות רוחניות אדירות. כך כל השבת. הגיעו אנשים לשיר ליד החלונות".
ובינתיים מחוץ לחברון ממשיכה פעולת לחץ פוליטי והסברתי בניצוחו של הרב לוינגר שמפעיל את קשריו עם חברי הכנסת של המפד"ל והליכוד, עם הרב דרוקמן ואישים נוספים, על מנת למנוע את פינויו של המקום.
בימים שלאחר מכן הפך המקום למעין אתר תיירות. מבקרים שהגיעו לימי הזיכרון והעצמאות לא פסחו על ביקור מול חלונות בית הדסה, בעוד החיים במקום נמשכים בקושי לא מועט. "קיבלנו מים בג'ריקנים. הרבנית מרים לוינגר אחראית ומנהלת מגעים עם הרב לוינגר. מי שיוצא לא חוזר. בהמשך, לאט נפתח צוהר קטן. אישרו בכל שבת לגבר אחד להיכנס כדי לעשות קידוש ולסעוד סעודת שבת. בשלב מאוחר יותר פואד אישר לצאת למבחני בגרות".
"הייתה הסברה חזקה ולחץ פוליטי. הבהרנו שלא יתכן שאחרי הפוגרום בחברון לא נחזור לשם. זה מוסרי ואמיתי ובגין התלבט בעניין הזה. בינתיים הקמנו בית ספר לילדים שנמצאים במקום", היא אומרת וכשהיא נשאלת אם אף לא אחד מהילדים רצה לצאת קצת מהמבנה והחצר אל הדודה שבחוץ, משיבה קצובר כי גם הילדים היו מלאי תחושת שליחות. "כולם רצו להיכנס. לא רצו לצאת. כולם הבינו שיש כאן הזדמנות ענקית למשהו גדול בהיסטוריה של עם ישראל".
"מהמרפסת ראינו חדשות דרך החלון בטלוויזיה אצל השכנים הערבים, שהפכו פחות ופחות ידידותיים. היו מחלות. נשים רבות קיבלו צהבת. היו עכברושים גדולים יותר מחתולים... ישנו על מזרונים על הרצפה", מוסיפה קצובר לספר.
"בהמשך היה אירוע מכונן. שושנה פרץ, אחת התושבות, הגיעה לחודש התשיעי להריונה והיא הייתה צריכה ללדת. היא חששה שלא יתנו לה להיכנס חזרה אם היא תצא. שלחנו פתק 'שילחו שתי חבילות לידה'. האנשים שבחוץ לא הבינו את הפתק ושלחו לנו חבילות גלידה...". בהמשך קיבלה פרץ אישור לצאת, ללדת ולהיכנס חזרה.
"בשלב מסוים התחלנו לבשל בפנים כדי לא להתיש את האנשים שמבחוץ, שלא יצטרכו להביא מזון שוב ושוב. היה אוכל טוב ומצב רוח מרומם". אך האידיליה נקטעה כשנה לאחר הכניסה לבניין עם רצח ששת הבחורים שהגיעו למקום כחלק ממפגני התמיכה של התושבים בסמוך למבנה. שלושה מהבחורים היו אורחים ושלושה מתלמידי ישיבת 'ניר'. לבד מהם נפצעו כעשרה בחורים נוספים מירי מחבלים מגג סמוך.
"שר הביטחון היה עזר ויצמן. הוא הגיע למקום. לא הייתה ברירה, ואז קיבלנו את האישור להישאר. ממש 'בדמייך חיי'... ומאז הפך הישוב היהודי ההולך ומתפתח בחברון לעובדה מוגמרת ההולכת ומתקבעת וכוללת בתוכה משפחות רבות ומבקרים רבים מרחבי הארץ ומחוצה לה.