לש"ס. יחזקאלי
לש"ס. יחזקאליצילום: יעקב נעמי. פלאש 90

צבי יחזקאלי, נשוי ואב לארבעה, הוא ראש הדסק לענייני ערבים בחדשות ערוץ 10. במשך שנים הוא מפרשן את האירועים במזרח התיכון ומגיש פינות פופולאריות על העולם הערבי.

כמו כן ערך כמה סדרות וסרטים על האסלאם באירופה, על דאע"ש ועוד. בעל תואר שני בלימודי המזרח התיכון.

יחזקאלי בחר לכתוב על הדיבר השישי, "לֹא תִרְצָח". כמי שמסקר פיגועים, טרור ורצח הוא מנתח מנקודת מבט מקורית את רעיון קדושת החיים, ומסביר כיצד הוא רלוונטי לכל אחד מאתנו.

המאמר המלא:

ציטטות לאורך הפרק:

"רצח הוא רשע בחזקה הגבוהה ביותר. בניגוד ל'הָרג' ו'הֵמית' המציינים גם המתה חוקית, הרי ש'רָצח' הוא לעולם הריגת נפש פלילית. וכך מעשה המקרב את מיתתו של אדם אף ברגע אחד - שפיכת דמים הוא" (הרב שמשון רפאל הירש)

הידעת?

רצח הוא אחד משלוש העבירות הבודדות המוגדרות ביהדות "ייהרג ואל יעבור", יחד עם עבודה זרה וגילוי עריות.

ב"הלכות רוצח ושמירת הנפש" כותב הרמב"ם עד כמה צריך לשמור על נפשנו: "אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או גשר רעוע או ליכנס לחורבה וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן".

"לֹא תִרְצָח". זה המשפט שאני שומע בתוכי בכל פעם שעולה ב-YouTube עוד סרטון של דאע"ש שמציג את אותם אומללים בלבוש הכתום, ומעליהם מי שמתקראים בני אדם בלבוש שחור . האיש עם הלבוש השחור והאיש עם הלבוש הכתום נקראים מוסלמים, אך אחד לא מחשיב את השני, ולכן גוזר על הקורבן גזר דין מוות. רצח. למה הם רוצחים כל כך הרבה? למה אותי זה מזעזע, ובעיקר - למה זה מטלטל את הנשמה היהודית שלי? להלן התשובה.

לוחות הברית ועליהם עשרת הדברות הם בעצם קוד שמקובל ברובו על רוב החברה האנושית המתקראת נאורה, מוסרית וצודקת. לכאורה גם בנורבגיה אסור לרצוח, וגם בארצות הברית אסור לגנוב. אז מה החידוש? נכון שרק לנו, היהודים, יש שבת, אבל שאר הציוויים המוסריים הם בעצם אוניברסליים.

אז זהו, שזה לא ממש כך, או נכון יותר לומר: פעם חשבתי במושגים אוניברסליים כאלה, אך בדיון מעמיק ביני לבין נפשי לאורך כל שנות חיי הבוגרים, התברר לי שכנראה התשובה מורכבת יותר. שבעצם, זו טעות.

נכון ש"לֹא תִרְצָח" הוא כביכול קוד חברתי, אך לנו בתור יהודים הוא ניתן לא כדי שנוכל להתחבר לרוחב, חברתית, כדי שיהיה סדר חברתי; לנו הוא ניתן כדי שיהיה לנו קשר של ברית עם השמים. ברית עם מי שברא את כולנו. בגלל זה אנחנו לא רוצחים. "לֹא תִרְצָח" - כי יש בורא לעולם, וזה מה שהוא דורש ממני כדי שנישאר בקשר. רגע, זה לא דבר פשוט לקלוט. עשרת הדברות הם הגבולות הברורים בקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. זו התורה. היא מורה לי איך לחיות בזוגיות, למשל. לקח לי זמן לעכל את זה. היא נותנת לי הוראות עדינות בכל תחומי החיים.

כשמדובר בחוק אנושי, בני האדם יכולים להחליט איזה חוק להפר ואיזה לא, בכל מדינה שהם נמצאים בה, בין אם אלו חוקי תנועה או חוק בעל משמעות פלילית. לכן אנחנו אומרים "לֹא תִרְצָח". לא כיוון שהולכים לכלא או כי אדם קבע שאסור, שהרי באותה מידה אדם גם יכול לחוקק חוק שזה מותר בתנאים מסוימים.

הרב קוק, בשפתו הנפלאה, מסביר את ההבדל בין המוסר החברתי האנושי ובין המוסר האלוקי:

"המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף-על-פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על-ידי שמכיר את היושר שיש בדברי היגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני הסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללוּת, את הציבור האנושי בעומקו ובהיקף גודלו, לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב האבן. לא יש עצה אחרת, כי אם שיהיה מודרך על-פי המוסר האלוקי" (פתיחה לספר "מוסר הקודש").

כנראה שכל עוד החוק הוא אנושי, הוא הפיך ומסוכן. ושוב אנחנו חוזרים אל השמים. רק כלפי מעלה זה יוכל להיות נקי ואמיתי.

מה שעוד עולה מכאן זה שיש כאן עניין של מלחמה בתאוות. רבי נחמן מברסלב מסביר שלמיקום של כל דיבר מעשרת הדברות יש משמעות. חמש ההוראות האחרונות, שנפתחות ב"לֹא תִרְצָח", מדברות על איסורים שהם תוצאה של תאווה (גניבה וניאוף, למשל). אבל רגע, גם רצח הוא תאווה? כנראה שכן, ואולי אנחנו מדחיקים את זה. הרי כבר בתחילת ההיסטוריה זה קרה לקין, שרצח את הבל בגלל קנאה. כנראה זה מצוי גם בתוכנו. קנאה כזו, ששורפת אותך, יכולה לגרום חלילה לרצון לרצוח את מושא הקנאה. זה קרה לראשונה לבנים של אדם הראשון, וזה קורה עד היום בסיפורים שונים שסובבים סביב אותה קנאה.

רבי נחמן מספר על בעל תפילה, מעין דמות של מסתערב שמחליף דמויות ומתחפש ועובר בין קבוצות וכתות ומשכנע אותן שיש בורא לעולם והתכלית הוא ה', התורה והתפילה, ולא מה שהם החליטו לקבל על עצמם כאמונה. כת אחת שמה עליה למלך את האיש העשיר מכולם, כת שנייה מחשיבה את היופי כערך עליון, כת אחרת חשבה שהעיקר בחיים הוא הכבוד (נשמע לכם מוכר?) וכת נוספת סברה שהעניין העיקרי הוא רצח. מי שרוצח הוא הגיבור, כי הרצון לרצוח הוא תאווה שבתוכנו, והיא חייבת התבוננות וגדר אלוקי. שום חוק שנכתב על-ידי אדם לא יוכל להשאיר את האור בתוכי, רק החוק שנכתב על-ידי היצרן.

במעשייה של רבי נחמן, אותה כת של רוצחים תיקנה את דרכיה. הם הבינו שבעל התפילה צודק, וחזרו בהם. אבל עדיין, הביטוי "כת של רוצחים" נשמע לי מוכר ואקטואלי מתמיד באזורנו. כת של רוצחים שבטוחים שהם עושים נכון והשאר טועים. ככה זה עם בני אדם, והיו כאלה לאורך כל ההיסטוריה. ולכן "לֹא תִרְצָח" - כיוון שאנחנו שומרים ברית. ברית של דם שלא לשפוך דם.

רצח הוא כמובן מעשה חמור, אולי החמור מכל העבירות. קודם כול, אסור לי לרצוח את עצמי, לא כי אני רכוש צה"ל או המדינה, אלא כי פגיעה בנפשי או בנפשו של אדם אחר היא בעצם פגיעה בסדר שלם של העולם, בדמות היוצר של כל העניין הזה כאן. רצח קוטע חיים, רצח מפסיק רצף של חיות והמשכיות, לכן רצח הוא פגיעה בקדוש ברוך הוא בעצמו. "הישמר", אומר הרמב"ן (רבי משה בן נחמן. מגדולי חכמי ספרד. כתב פירושים על כל התורה והתלמוד. נפטר ב-1270), "פן תחבל במעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי".

רבי נחמן מזכיר ש"לֹא תִרְצָח", הדיבר החמישי, ניצב בדיוק מול הדיבר הראשון, "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", ואם כן "לֹא תִרְצָח" הוא בדיוק ההפך מ"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ". זהו פיצול של אחדות שלמה בעולם. שפיכת הדם הזו היא קטיעת איבר - לא רק עם הסכין, כאן בעולם שלנו - אלא גם בעולמות העליונים. זהו רצח כפול.

ועכשיו נשאל: מה המשמעות לגבינו? הרי אנו איננו רוצחים. זו הנקודה שבה התחלתי: צריך לחשוב איך כל זה קשור אליי, לחיים שלי כאדם שרוצה טוב ורוצה לשרת את הטוב, שרוצה קשר אמיתי של ברית עם הבוס הגדול של העולם. האם מדובר רק על לא לרצוח פיזית, כמו שעושים בדאע"ש? או שיש לזה עוד עומק?

להלן חלק מהמחשבות שלי, ערב חג השבועות, חג קבלת התורה, על הדיבר הזה ועל כך שאולי גם אנחנו שופכי דמים. אף שוטר לא יעצור אותנו, כי לא מדובר ברצח קלאסי. הוא לא מדובר ולא מסוקר בעיתונים, ובכל זאת הוא קורה בכל יום, לצערנו, בכל בית.

לדוגמה: חז"ל כותבים "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים" (בבא מציעא נח). זאת אומרת, אם השפלתי או הבכתי מישהו, או נהניתי מהפדיחה של חבר שלי אל מול כולם, והוא החוויר ופניו הלבינו, הצבע האדום שנעלם מלחייו הוא כמו דם שנשפך, לא פיזית אבל פנימית.

הדם נשפך בתוך הגוף, והוא נשאר שם וזועק. לכך חז"ל מתכוונים. אפשר לחשוב על מעשים דומים, שלא מגיעים למשטרה כמובן, אך נרשמים למעלה בשמים. ומה לגבי ילד קטן שאבא שלו מכה אותו? גם זה סוג של רצח. זו הפסקה של חיות, זה פשע שעוצר את השפע. ומה אם אשתי רוצה מאוד לומר לי משהו כואב ואני תוקע את מבטי במסך הסמארטפון ועוד יום ועוד יום עובר? גם זו הפסקה של שפע, זה גם סוג של "לֹא תִרְצָח". כולנו בנויים מצינורות קטנים של רגש, שפע ואור. כל פגיעה בהם היא הפסקת חיות.

והכי חשוב: האם במובן מסוים אני גם הרוצח הכי נוראי של... עצמי האמיתי? מה עם כל החלומות שלי? עם הילד הקטן שבתוכי? האם איני פוגע לעתים בחיות של עצמי?

אלה השאלות שהדיבר הזה מלמד אותי לשאול: איפה אנחנו מפסיקים וקוטעים את החיים של קרובינו ושל עצמנו? איפה אני חותך את החבל בדרך לחירות האמיתית שלי? כל אחד יכול להמשיך הלאה ולהתבונן איפה הוא עושה את זה לקרוביו, לעצמו, לבן או לבת הזוג שלו, אבל חשוב לזכור: לא להתייאש ולא להתבאס. תזכרו שאפשר להתחיל הכול מחדש אם רק מכירים בזה, אם זוכרים שתמיד אפשר לתקן, ובעיקר אם רוצים מאוד לא ליפול לזה שוב. זו הבשורה הגדולה.

זו הסיבה שרצח בטלוויזיה תמיד מזעזע אותנו ומעיר אותנו לעולמנו הפנימי, כי אנחנו מבינים שמה שקורה בחוץ אולי קורה אצלנו עמוק בפנים. זה הזמן לבדוק ולשמוח שיש לנו, ורק לנו! ברית עם המעצמה הגדולה בעולם - מלכות שמים.