"רוצחות בשירות היטלר" - ביקורת ספרים

מחקר מטלטל מציג את מעורבותן של נשים במדיניות האימפריאליסטית של היטלר. פן שטרם נחקר בתחום השואה.

ד"ר לאה סגל , ח' בסיון תשע"ה

צלב קרס
צלב קרס
צילום: פלאש 90

רוצחות בשירות היטלר
ונדי לוור
הוצאת מטר,
261 עמ'.

הן נולדו בתקופת הבייבי-בום בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. האימפריה הגרמנית קרסה העולם הפטריארכלי התמוטט ועל הריסותיו הוקמה רפובליקת ויימר. הניסיון להקים משטר דמוקרטי כשל.

במינכן עצמה היו בתחילת שנות העשרים כארבעים תנועות לאומיות, בנוסף לתנועה הנאצית החדשה. הכאוס הפוליטי הצמיח מיתוסים לאומיים של לידה לאומית מחודשת, חיפוש אחר מושיע שישיב את כבודה של המדינה. 

בני הנוער זרמו בהמוניהם למפלגות העם השונות. ההמונים שהעלו את היטלר לשלטון היו בשנות השלושים של חייהם. היטלר עצמו היה בן ארבעים ושלוש.

המחקר ההיסטורי על מקומן של הנשים בתנועה הנאצית הנציונלסוציאליסטית במלחמת העולם השנייה, פסח משום מה על חלקן של הנשים. עשרים שנה הקדישה וונדי לוור לחקר השואה כשבסיס המחקר התמקד במקומן של הנשים למימוש המדיניות האימפריאליסטית של היטלר ובכיבוש מזרח אירופה. לא במקרה ביצעו הנאצים רציחות המוניות במזרח אירופה. אזור זה היה מקום המושב ההיסטורי של האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר.

הצעירים שנטשו את הכפרים ראו בנהירה מזרחה חלון הזדמנויות לקידום חברתי כלכלי חברתי. חצי מיליון נשים גרמניות שיחד הוו קבוצה דורית, בגיל שבע עשרה עד שלושים פעלו בשדה הקטל של הרייך. מאות אלפי נשים גרמניות יצאו למזרח הגרמני, לפולין ולטריטוריות המערביות של האזור, שבמשך שנים היה ברית המועצות.

הספר מתאר את סיפורן של נשים רגילות מקבוצות סוציואקונומית שונות - עקרות בית, מורות, אחיות, מזכירות ורעיות - כיצד הן היו שותפות פעילות ברצח עם. לנשים הצעירות התאפשר להתקדם באימפריה הנאצית שהחלה לצמוח מעבר לגבולות גרמניה. נשים בטריטוריות המזרחיות היו עדות לזוועות והוציאו אותן לפועל כחלק ממה שראו כהזדמנות מקצועית וכחוויה משחררת.

הספר מתמקד בשאלות מדוע היו הנשים האלה אלימות ומה היה יחסן לאחר המלחמה אל תקופת שהותן במזרח. לאחר המלחמה רוב הנשים הגרמניות לא דיברו על חוויותיהן לא בהכרח מתחושת אשמה.

בחלקן התקופה שקדמה למפלה הצבאית של גרמניה הייתה נקודת שיא בחייהם של גברים ונשים רבים. שתיקתן ביחס ליהודים ולקורבנות שואה אחרים חושפת את האווירה האנטישמית האידיאולוגית שבה גדלו נערות גרמניות אלו ואת כוחן של השנים המעצבות האלו להשפיע גם לאחר המלחמה. המשפטים שנערכו לאחר המלחמה הניבו סיפורים על סאדיזים נשי, ההשקפות הפמיניסטיות תיארו את הנשים כקורבנות ולא כשותפות למעשי הפשע.

בין המיתוסים שלאחר המלחמה היה מיתוס האישה הא-פוליטית - נשים שהעידו בבתי משפט הסבירו שהן רק ארגנו דברים ודאגו להיבטים החברתיים של חיי היומיום. הן העדיפו שלא לראות כיצד הפן החברתי הפך לפן הפוליטי. הנשים במפלגה הנאצית, בצבא, במשטרה ובמשרדי האס-אס לא עשו רק עבודות של נשים כל עוד ממעיטים בהשפעתן הפוליטית. מחצית האוכלוסייה של חברה שעסקה ברצח עם, מזוכה מאשמה. ההיסטוריה של השואה כרוכה בכיבוש האימפריאלי של מזרח אירופה שכל הגרמנים נעשו שותפים לו.

עיקר הביצוע היה בידי האס-אס והמשטרה בראשם עמדו גברים אבל הועסקו גם נשים בהיררכיה השלטונית. נשים בתפקידים מקצועיים ורעיות היו קשורות לגברים בעמדות כוח. וכך התרכז בידיהן כוח לא מבוטל. נשים רבות נמצאו בסמוך למוקדי הכוח אחת מהן הייתה ארנה פטרי אשתו של אחד מבכירי האס-אס שתוך כדי נסיעה בכרכרה הבחינה בילדים בצדי הדרך לבושים בקרעי בגדים הבינה שאלה הילדים שנמלטו מקרונות המשא בתחנת הרכבת בסשקוב.

הילדים היו מבועתים, פטרי סימנה להם להתקרב הביאה אותם הביתה הרגיעה אותם במזון שהביאה מהמטבח ולאחר מכן הובילה אותם לאחד ממוקדי הירי ובפתחן של בורות היא עצמה ירתה בהם.

על בסיס מסמכים מן התקופה הסובייטית, שהגישה אליהם התאפשרה רק לאחרונה, מציגה המחברת ראיות שהנשים בהם עוסק הספר, לא היו רק רוצחות מאחורי שולחן כתיבה, שחתמו רק על טפסים למשלוחי אדם לתאי הגזים. הנשים שבהן דן הספר, יצאו למסעות ביזה, אלימות ותקיפות אכזריות כלפי יהודים בגטאות בפולין, באוקרינה ובבלרוס.

כאשר חנה ארנדט בנתה את התאוריה בדבר הבנליות של הרוע התבסס מחקרה על אדולף אייכמן והבירוקרטיה הנאצית. היא לא הקדישה תשומת לב למקומן של הנשים במנגנון זה.

הספר קורא לעיון נוסף בחקר השואה - נושא המאיים על עצם קיומנו במזרח תיכון איסלמיסטי קיצוני.