איה קרמרמן
איה קרמרמןצילום: דניאל רצאבי

זהו. חג השבועות חלף לו, ונגמרה תקופה. אני לא מתכוונת לספירת העומר דווקא. כי זו שזורה היטב בתקופה שלפניה, שהחלה כבר כמה ימים לפני פורים בהכנת משלוחי המנות, המשיכה ישירות לניקיונות הבית לפסח, ואז ליום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר, יום ירושלים, ומסתיימת בחג השבועות, החותם את אין קץ הכביסות והגיהוצים של כל חולצת כפתורים לבנה שנמצאה בארון.

התקופה הבאה עלינו לטובה, זמן שיממון מחגיגות ופסגות רוחניות, היא בדיוק הדבר שנחוץ אחרי שנגמרה פיסת עוגת הגבינה האחרונה. שגרה. היא כבר מתחילה את הספירה שלה לאחור, ליום סיום הלימודים ותחילת החופש הגדול, שהשם ירחם על כולנו.

ועל כן, בימים האלה בזמן הזה, כשהבית חוזר לשגרה מבורכת, אני לא רוצה לראות שום דבר שקשור לבית. לא לסדר, לא לנקות, לא לכבס, לא לקפל או להחזיר לארון, ובוודאי שלא לבשל. כל יום שעובר, עד צלצולו האחרון של פעמון בית הספר, אני מקדישה כמה שיותר זמן לעצמי. אחרי הנתינה הארוכה כל כך לבית ולמשפחה, זה בדיוק הזמן להשקיע בעצמי, להתחזק פיזית ורוחנית ולאגור כוחות לקראת תופת החמסינים.

יומנו של משתדרג

אם יש מילת גנאי אצל בעלי תשובה (או "משתדרגים") זו שגרה. השגרה נתפסת כאויבתה של עבודת השם.

אסביר: בעל תשובה מצוי בתחילת דרכו עובר את שלב ה"אורות", כמו שהוא נקרא בברסלב, או "הדליקה" - מונח שמגיע כהומאז' לעניינים בטיול בהודו. איך שהיא לא נקראת, זו תקופה של עבודת פנים מול פנים, וגילוי השם יתברך בכל צעד ושעל של המתחזק ההתחלתי. בכל סיפור שהוא שומע, הוא רואה השגחה פרטית. כל פגישה עם מישהו מהעבר, הוא מרגיש שנשלחה כדי לאותת לו משהו. הוא לא שובע משיעורים, מתרגש מכל דבר תורה חדש, כי בעצם הכול חדש לו. וגם לקופאי בקולנוע הוא יגיד איזה ווארט חזק ששמע באוטו בדיסק שקיבל כשנתן צדקה אצל רבי שמעון.

מבפנים, אני יכולה להגיד שזו התקופה הכי מדהימה שיש, ואני מתגעגעת לכל רגע ממנה. מהצד, אם נהיה כנים, זה קצת בלתי נסבל. אם אתה לא בפנים, חי ומסונוור מכל האורות הגבוהים שזורמים עליך מלמעלה, אתה לא יכול להבין. והאמת גם קשה להיות ליד מישהו "מואר" כזה... גם אם לפני רגע היית בסינוור בעצמך.

אבל, כמו שאמרתי לחברה מותשת כי הבת שלה עושה צרות בלילה, זו תקופה וזה עובר. והשם יתברך מחליט להעביר שלב, לתת לתינוק לנסות ללכת על רגליו בלי עזרה, מכבה את האורות הגבוהים, מוריד את השאלטר. לא כדי להפסיק חלילה את זרם האהבה או את ההשגחה שלו, כי אלו כאמור לעולם לא פוסקים, אך זו דרכו לומר: תתקדם.

אבל המשתדרג הטרי מרגיש נטוש, לא מושגח, כאילו חרב עליו עולמו. ובמילותינו: בנפילה, בנסיגה, בצמצום, במוחין דקטנות. מאותו רגע והלאה, הוא מחפש שוב את ייחוד קודשא ושכינתיה הפרטי שלו, את החיבור המחודש עם השם. לחזור להיות באורות החמים ולהרגיש את חיבוקו של השם. במילים אחרות: זו, ידידיי, נקראת שגרה. שגרע! עכשיו תתחילו לעבוד את השם!

בזמן האורות, התפילה מרגישה. מרגישה כאילו היא בוקעת מהלב, מגיעה עד כיסא הכבוד ומתקבלת למעלה. בתקופה הזאת קיבלנו על עצמנו את השבת, כולל פלטה, מיחם, קידוש, ברכת המזון וכיסוי ראש. אבל בשגרה, מי רוצה להתפלל בכלל?! מי מצליח לדבר או לפתוח את הלב? כמה שקרן אפשר להרגיש כשאתה אומר את אותן מילים בלי להתכוון למשמעות שלהן? מי צריך את כיסוי הראש ששוקל טון ומחמם את המוח? כמה הייתי משלמת לחזור לרגע לרצות לצרוח השם אחד ושמו אחד, בתפילה, ברחובות, בשידור.

אבל עבודת השם לא לחינם נקראת עבודה. עושים אותה לא רק כשבא לי או כשזה בא לי טוב. עושים אותה, או שיתהפך עלינו ההר כגיגית. גם אם זה רק ההר הרוחני הפרטי שלנו.

לבעלי תשובה לוקח זמן להבין שאין צורך ברכבת הרים רוחנית, בטנגו סוער עם השם, כדי להיות דבוק בקדושה. גם אם לא מרגישים בסימביוזה עם בורא עולם, וזה שורף את הלב להרגיש רחוק, זה בסדר. אם נחליף מינוח משגרע לתקופת האהבה הרכה, שיש לה יופי ונועם משל עצמה, ובעייתה היחידה שהיא שנראית משעממת וחד-גונית לאחר תקופת ההתאהבות המוארת, זה ירגיש אחרת. אבל חייבת להיות פרידה מתקופת בריאת התשובה, וזו פרידה כואבת, אבל כשמשחררים אותה הכאב נעשה יותר נוח.

אורז שובר שגרה

כמו שכתבתי - וזה נכון לכולנו, לא רק לבעלי תשובה - בפתחה של תקופת שגרה, כללית ורוחנית, זה הזמן לעבוד על עצמנו. זמן לתחזק ולהעמיק את האהבה, לחזור לספר שהשארנו פתוח, לדיסק שהפסקנו לשמוע, להתענג ולשבח את צעדי התינוק הרוחניים המחודשים שלנו. לדון את עצמנו לכף זכות, ליהנות, לא לזלזל בעצמנו. וגם בתוך השגרע לנסות להתחבר אל הפנימיות ואל אבא, שנראה רחוק, אבל בעצם צועד לידנו ושומר שלא ניפול.

ארוחת צהריים ברגע, למי שנמאס לעמוד במטבח:

מצרכים:

3 כוסות אורז לבן או מלא מושרה

1 כף כורכום גדושה

אופן ההכנה:

מחממים את האורז בסיר, מוסיפים את הכורכום ומבשלים לפי הוראות.

זה הבסיס. אחרי שהוא מוכן מתחילה החגיגה, לפי הסבלנות והכוח.

הילדים מתים על זה כשאני מוסיפה שמן זית, לימון, מלח ושום מגורד. פלוס סלט - ויש אוכל.

לבעלי אני מפזרת אותו מעל לסלט חסה שהוא לוקח בקופסה למשרד.

לשבת אפשר לשדרג:

סלט: כוסברה, פטרוזיליה ובצל ירוק קצוצים, מלפפון חתוך קטן, אורז שחור/פרא מבושל, כף תרכיז תפוחים של B&D, שמן זית, מלח, גרידת לימון ולימון סחוט.

אורז חם: מטגנים בצל, מוסיפים פרוסות של שקדים מולבנים, פיסטוק קצוץ ודומדמניות אורגניות מיובשות ומחממים על הפלטה.