הרב דניאל שילה
הרב דניאל שילהצילום: עצמי

משבר חטא המרגלים מצריך התבוננות בקשר המיוחד שבין ישראל לארצם, והמתחייב ממנו.

עם ישראל הוא העם היחיד בעולם שאמונתו מורה לו היכן להתגורר, ושאמונתו וארצו קשורות זו בזו.

אמונה אינה ההסכמה של אדם בלבו שיש אלוהים בעולם. זו אינה אלא ידיעה גרידא. האמונה הופכת לממשית כאשר מי שמחזיק בה חושב שהאלוקים מתייחס אליו ומדריך אותו. על כן אין האמונה מתחילה בסיפור בריאת העולם, זו יכולה הייתה להישאר בגדר של תפיסה בלבד. אמונתנו מתחילה ברגע שהאלוקים פונה אל היהודי הראשון: "ויאמר ה' אל אברם".

והנה, לוּ נאמר לנו שבעוד פרק זמן האלוקים עומד לדבר עם אדם, והיינו מתבקשים לשער על מה הוא ידבר איתו בפגישתם הראשונה, היינו מצביעים על צדק ויושר וגמילות חסדים ואהבת רעים. אבל האלוקים המתגלה אל היהודי הראשון אומר לו בפתח דבריו: "לך לך... אל הארץ אשר אראך". נמצא שהאמונה והקשר אל הארץ הופיעו בישראל כשהן כרוכות זו בזו. וכשאברהם בא לארץ והאלוקים מתגלה אליו, הוא שוב אומר לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". כשמגיעה העת לכרות את ברית בין הבתרים, גם היא עוסקת בארץ בלבד.

האבות חוו הבטחות סותרות מציאות. כשהקב"ה מבטיח את הארץ לזרעו של אברהם, דווקא אז הוא רואה את כיבוש הארץ על ידי הכנענים. הקב"ה מצווה על יצחק לשבת בארץ, אבל הפלישתים סותמים את בארותיו ומגרשים אותו. הניגוד בין ההבטחה למציאות בולט בכל עוזו אצל יעקב. הוא בורח מן הארץ מפחד אחיו המבקש להורגו. אחיו כבר נשוי לכמה נשים, והוא עדיין לבד. ואז, במציאות המנוגדת הזאת, נאמר לו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". ויעקב מאמין!

האבות – אנשי אמונה היו. לבנים היה הדבר קשה יותר. תורת ישראל מופיעה לכאורה כאמונה מגבילה ומצמצמת ביותר. יש רק א‑ל אחד ואסור לעבוד לאחר, יש לחיות דווקא בארץ אחת ואין סיכוי באחרת, ובדרך אליה יש רק מאכל אחד. הם עדיין לא הפנימו את הרעיון ש"כל אלוהי העמים אלילים", ועדיין ייתכן שאלוהי עמי הארץ יעמדו לצדם בעת המלחמה עליה. אמנם "בכל אלוהי מצרים נעשו שפטים", אך בכל זאת הספק מקנן. התלונות במדבר מוכיחות. זאת מלבד כל הסיבות הנוספות שציינו חכמים ופרשנים כגורמות לחטא זה.

ככל שרעיון גדול יותר, כך הוא מעורר פחד והתנגדות כלפיו. על כן מצאנו במשך מאות שנים סטיות מרעיון האחד. הדבר התבטא בעבודת אלילים, בהקרבה בבמות בכל מקום ולא במקום האחד המיוחד לכך, וגם בהסתייגות מן הארץ: "'היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח' (איכה). אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין, ודכוותה – 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך'. אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין" (ילקוט שמעוני לפרשת נח, רמז נט, ועוד במדרשים).

כובשים ונחים

הרפיון הזה ביחס לארץ מלווה אותנו לכל אורך כיבושה, עוד מימי יהושע.

בספר יהושע אנו מוצאים מעין דברי סיכום: "וייתן ה' לישראל את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם וירשוה וישבו בה: וינח ה' להם מסביב ככל אשר נשבע לאבותם, ולא עמד איש בפניהם מכל אויביהם, את כל אויביהם נתן ה' בידם: לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דיבר ה' אל בית ישראל, הכול בא" (יהושע כא, מא‑מג).

הדברים תמוהים. הן קודם והן לאחר מכן נזכרים מקומות ועמים שעם ישראל עדיין לא כבש, וספר שופטים אף פותח בתוכחה על כך: "ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה"; "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו"; "וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו". ובהמשך: "ואפרים לא הוריש את הכנעני... זבולון לא הוריש את יושבי קטרון ואת יושבי נהלול... אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון... נפתלי לא הוריש את יושבי בית שמש ואת יושבי בית ענת" (שופטים א, כא; כח-לג).

מה זה אפוא "הכל בא"?

משיב רלב"ג: "ואחר זאת זכר ש'לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דיבר ה' אל בית ישראל הכל בא'. ואף על פי שכבר נשארו בהן עדיין כמו שזכר במה שקדם, הנה זה בלתי סותר מה שנזכר בזה המקום, כי כל הגויים אשר נלחמו בהם נפלו בידם, ואולם נשארו אלו בסבת עצלות יהושע וישראל לא בסיבת העדר השגחת השם יתברך מהם".

וכן אברבנאל: "עם היות שנשארה מהארץ הרבה שלא נכבשה, אמר בסוף זה הסיפור שנתן ה' להם את כל הארץ וגומר, לפי שמה שלא כבשו היה בעצלותם, ולא מפאת השם יתברך".

ועליהם מוסיף הכלי יקר: "ופשוטו של מקרא, שהקב"ה כבר נתן את כל הארץ לישראל, וישראל הוא שנתעצלו ולא הורישו אלא כדי לשבת בה. ז"ש 'וייתן ה'' וכו' והם 'ירשוה וישבו בה' - רוצה לומר, כדי לשבת בה הורישו בלבד". ופירושו: מכיוון שנמצא "מגרש" לשבת עליו, נשכחה המחויבות לכלל הארץ.

ויש להוסיף שגם היום, בהקמת המדינה, התמלאה השאיפה לריבונות והתעמעם מקומה של הארץ, ואלמלא הפיל הקדוש ברוך הוא עלינו את כיבושה – הייתה חלילה נשארת ביד ערב. הפחד מפני ארץ ישראל במרחביה גורם לאמירות נוסח "נשינו וטפנו יהיו לבז".