"הולך להיות בלגן רציני הלילה"

לפני 69 שנים בדיוק יצא הפלמ"ח להרוס בו-זמנית 11 גשרים, ברחבי הארץ, אותו לילה ייזכר כ"ליל הגשרים" וכיומם האחרון של 14 גיבורים.

דוד גולדשמיד- מגזין עולם קטן , ל' בסיון תשע"ה

גשר מסילת הרכבת מעל נחל כזיב
גשר מסילת הרכבת מעל נחל כזיב
א-זיב

סיוון תש"ו. שר החוץ הבריטי האנטישמי ארנסט בווין מכריז שהממשלה הבריטית חזרה בה מהחלטתה להעלות ארצה 100 אלף ניצולי שואה, בתגובה יוצאת תנועת המרי העברי, המורכבת משלוש המחתרות הגנה, אצ"ל ולח"י, לפעולת מחץ משולבת.

כך, בליל י"ח בסיוון, (17 ביוני 1946) יצא הפלמ"ח להרוס בו-זמנית 11 גשרים, המחברים את ארץ ישראל לשכנותיה. במקביל, באותו לילה נערכו כ-50 פעולות הסחה ברחבי הארץ, כדי לבלבל את הבריטים ולרתק כוחות תגבורת למקומות סתמיים. תארו לעצמכם איך היה נראה אותו הלילה.

נחמיה המ"פ נכנס אל האוהל כשפניו רציניות. הפטפוטים נגדעו באחת. "פלוגה א', הקשב!"

"שימו לב חבריא. מחר בערב יוצאים לג'וֹבּ. כולם צריכים לישון טוב הלילה. על הבוקר אנחנו חוזרים לקיבוץ שלנו, מַצּוּבָה, שם נתארגן ונקבל פקודות ברורות. בינתיים אני בעצמי לא יודע עוד פרטים. זֶקְס (סוד כמוס). מחר גם יגיע אלינו מישהו מהמפקדה הארצית. יאללה, כיבוי אורות! לילה טוב!" אמר ויצא, יריעת האוהל נופלת אחריו.

ליל הגשרים

השקט נשבר בקולות מהוססים. כמה יוצאים? לאן? לשם מה? בשקט הלכנו לישון, כל אחד שקוע בהרהוריו.

גשר אלנבי לאחר שפוצץ ליל הגשרים

מעט אחרי ההשכמה, כשהחושך עוד מכסה את הארץ וקורי השינה עוד על עינינו, עלינו על המשאית הישנה, וזו חרקה והתנשפה בפיתולי הכביש הצר האפייני לגליל המערבי.

הגענו לקיבוץ מצובה ולפנינו הופיע בחור משופם. זהו יחיעם ַויץ האגדי, מראשוני המ"פים של הפלמ"ח. הוא הצטרף אלינו ופתח בדבריו:

"אהלן לכולם. אני יחיעם מהמטה הארצי של הפלמ"ח, ומעכשיו אני מְצוּוָת אליכם כמשקיף. אנו יוצאים הלילה לפוצץ את שני הגשרים שעל נחל כזיב, בסמוך לכפר אַ-זִיבּ. על אחד מהם עובר הכביש, והשני משמש לרכבת. באותה שעה תבוצענה עוד פעולות רבות ברחבי הארץ. פלוגות אחרות מהגדוד שלכם קיבלו עליהן משימות נוספות בעמק בית-שאן ובעוד מקומות. הפעם זה לא סתם. הולך להיות בלגן רציני הלילה"...

יחיעם התנשם עמוקות, והמשיך: "המבצע נקרא "מבצע מַרְכֹּלֶת", אבל אני כבר רואה שהולכים לזכור אותו בתור "לֵיל הַגְּשָׁרִים". שימו לב. את הפעולה הזאת יש לבצע בכל מצב, והעיקר – בזמן. בראש הכוח נחמיה המ"פ, ויונתן הסגן בראש חוליית החיפוי. היוצאים מפלוגה א' הם: דודי, אסף, בני, מוֹטְקֶ'ה"... כך מנה את שמות 44 היוצאים, את החלוקה לחוליות ואת סדר היציאה.

הרקטות באוויר, אנו עמוק באדמה

אני הוצבתי בחיפוי, עם המקלע. אורי קרב אליי. הוטל עליו להישאר במרפאה שבמצובה, על כל צרה שלא תבוא.

חיבוק אמיץ. "בהצלחה, יַא שָׁאטֶר, גיבור"! לחש לי, מתקשה להסתיר את הקנאה שבקולו.

"איזה שָׁאטֶר ואיזה בַּטִיח", עניתי. "אני הולך להיתקע כמו טמבל עם המקלע הזה כל הלילה. הפורצים הם השָׁאטֶרִים האמתיים".

לו הייתי יודע אז מה יעלה בגורלם, לא הייתי מקנא בהם בגְרוּש...

יצאנו לדרך. הירח הבהיק ממעל, דבר שהקל מאוד על ההתקדמות בשטח והקשה על ההסתתרות.

שעת חצות. כל החוליות במקומן. גשר המסילה הגדול משחיר מולנו. אני שוכב מאחורי סלע שטוח, לופת בידי את המקלע הצונן, ועיניי קודחות באפלה.

הגיעה שעת השי"ן. נחמיה השמיע שריקת ינשוף חרישית, כל הפורצים והסבלים התרוממו בשפיפה והחלו להתקדם. לפתע נשמעו יריות. התגלינו! הנוטרים הערבים השומרים על הגשר פתחו באש אל עבר הכוח, וירו רקטות צבעוניות אל השמים. רק אחרי שהכול נגמר וישבנו כלואים במערה בחניתה, סיפרו החבר'ה איך במכת האש הראשונה נפגע יחיעם ויץ בחזהו ונפל מתבוסס בדמו. מילותיו האחרונות לחובש שניסה לחבוש את פצעיו היו: "המשיכו, לא כדאי לטפל בי יותר. מסרו שלום למשפחתי ולחברים"...
התצפית שלי על האזור מצוינת. ממקומי אני רואה כיצד מתרחש לו האירוע הנורא אל מול פניי הנדהמות, כמו בסרט קולנוע.

התצפית שלי על האזור מצוינת. ממקומי אני רואה כיצד מתרחש לו האירוע הנורא אל מול פניי הנדהמות, כמו בסרט קולנוע. המטרתי אש תופת אל מעל לגשר כדי לרתק את האויב, אך השומרים הוסיפו לירות אליי ואל החברים שבערוץ הנחל. החבלנים מתחילים להצמיד מטענים אל עמודי האבן הגדולים, הפורצים מנסים לתפוס מחסה מהיריות, מתחת הגשר.

לפתע אירע הפיצוץ. הפיצוץ האדיר, שעוד יוסיף לחזור אל חלומותיי עד יומי האחרון. כדור נותב שירו השומרים פגע כנראה באחד המטענים, ופוצץ את כל העסק. להבות אש ותמרות עשן פילחו את אוויר הלילה הקריר, מטר של אבנים ועפר התעופף עלינו מן השמים.

הצלחה כואבת

מרכזו של הגשר נעלם כאילו נחתך ביד ענקים, ושתי האומְנוֹת הענקיות קרסו אל תוך הוואדי.

ושקט. עוד צלצולים וצפצופים משונים באוזנינו מרעם ההתפוצצות, והנה שקט. אף אחד לא יורה יותר. ואחרי רגע אחד נוסף כבר נשמעו זעקות הפצועים.

יצאנו בנסיגה מזורזת בחזרה לכיוון קיבוץ, לידו ירדנו אל תוך מערה ענקית, צרה ועמוקה. זה דווקא היה רעיון טוב, כי די מהר הגיע הצבא הבריטי והקיף את קיבוץ מצובה במאמצים לחפש את מבצעי הפעולה. קרוב לשלושים חברי משק נעצרו ונחקרו על ידם, אבל אותנו בלעה האדמה... גם בחניתה נערכו חיפושים, ואותן תוצאות.
יוסק'ה אומר שעשרה גשרים פּוּצצו בכל הארץ ממטולה ועד עזה, ושהבריטים בהיסטריה. באמת – מַבְּרוּק. אבל את החבר'ה מפלוגה א' של הגדוד הראשון אף אחד כבר לא יחזיר...

אחרי הצהריים הגיע יוסק'ה מההכשרה המגויסת, וסיפר שאחד החבר'ה נפצע והסתתר בשטח עד שהבריטים מצאו אותו בבוקר. הוא השבוי היחידי. יוסק'ה אומר שעשרה גשרים פּוּצצו בכל הארץ ממטולה ועד עזה, ושהבריטים בהיסטריה. יפה מאוד, באמת – מַבְּרוּק. אבל את החבר'ה מפלוגה אל"ף של הגדוד הראשון אף אחד כבר לא יחזיר...

יומיים ישבנו במערה עד שהבריטים התייאשו ויכולנו לצאת משם. קצת שינה, קצת דיבורים, הרבה שתיקות.

עם הזמן נמצאו עוד שרידים של החבר'ה שהיו מתחת לגשר בשעה שקרס, הם נקברו בחשאי בקיבוץ מצובה.

במלאת עשרים שנה לאסון נחנכה אנדרטה גדולה במקום האירוע, והיא נקראה יד לי"ד – על שם ארבעה-עשר החללים. אל תוכה העבירו את הקברים שבחיפה ובמצובה. כך יישארו החבר'ה לנצח ביחד, קרובים לגשר שהיה ואיננו, ולגשר שלא קרס...

לוח ההנצחה ליד גשר הזיו עולם קטן

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער "עולם קטן"