זאת הדרך לשילוב בעלי מוגבלויות?

בלוגר הבית של המדור הכלכלי מערער על ההיגיון שבבסיס הצעת החוק לשילוב בעלי מוגבלויות בשירות הציבורי.

אמיר וייטמן , ד' באב תשע"ה

למד מאביו שלא מוותרים לפציעה. כיסא גלגלים
למד מאביו שלא מוותרים לפציעה. כיסא גלגלים
Thinkstock

ח"כ נורית קורן וח"כ יואב קיש, שניהם מן הליכוד, יזמו הצעת חוק, אליה הצטרף ח"כ איציק שמולי מן העבודה שהציע כבר הצעה דומה בכנסת הקודמת.

ההצעה תחייב את המדינה להקצות לכל הפחות 5% ממקומות העבודה במגזר הציבורי לאנשים בעלי מוגבלויות, בתהליך הדרגתי שיושלם עד שנת 2017.

החוק כבר עבר בקריאה טרומית ברוב של 48 תומכים ללא מתנגדים, כך שנראה שדרכו להפיכת חוק מדינה בקרוב סלולה.

קודם כל, כהקדמה, היות ולא מדובר בהתערבות בשוק הפרטי אלא רק בכללי ההעסקה של המדינה עצמה, מדובר בחוק לגיטימי, לשם שינוי. בסך הכל, מותר למדינה לקבוע לעצמה כללי העסקה כפי רצונה ואף רצוי שהיא תקבע כללים.

מעבר לזה, שילוב אנשים עם מוגבלויות בעולם התעסוקה הוא בוודאי מטרה ראויה לכל הדעות. כולנו יודעים שאנשים עם מוגבלויות סובלים לא אחת מהפלייה שנובעת מדעות קדומות ומפחד של מעסיקים ושל הסביבה ולכן עקרונית, עידוד המערכת הממלכתית להעסיק אנשים עם מוגבלויות יכול בהחלט לתרום לשינוי באווירה הציבורית סביב אותם אנשים.

על כן זה יכול לתרום תרומה משמעותית לשינוי אותן סטיגמות ודעות קדומות, דבר שעשוי לשפר את מעמדם לטובה בכל החברה. זה כמובן גם יעזור להם להתפרנס בכבוד ויעזור לממש את הפוטנציאל האנושי והכלכלי שלהם, כך שהחברה כולה תהנה משילוב ראוי שכזה.

היות שאני מרבה לבקר חקיקה, ראוי היה להתחיל את המאמר עם הדברים האלה.

עם זאת, למרות מה שכתבתי לעיל, יש לזכור מספר דברים שצריכים לגרום לנו להסתייג גם מהחוק הזה.

קודם כל, קביעת שרירותית שאחוז מסוים של עובדי המדינה יהיו בעלי מוגבלויות בעייתי ביותר. המספר הזה, 5%, נקבע לכאורה בהתחשב באחוז בעלי המוגבלויות באוכלוסייה כולה, אלא שהשוואה בין החברה כולה לבין שרות המדינה, יסודה בטעות. טעות נפוצה אמנם, אך טעות.

פרופ' תומס סוול הוכיח לעומק ולרוחב שהנחת היסוד הזאת מוטעית. קבוצות דתיות, אתניות, תרבותיות ואחרות נוטות להתרכז במקצועות מסוימים, במקומות מסוימים, בעיסוקים מסוימים. יענו לי שפה לא מדובר בהפליה מתקנת על בסיס אתני אלא על בסיס מצב פיזי ו/או נפשי, ולכן זה לא אותו דבר, משום שמוגבלויות אלו נפוצות לכאורה באופן פחות או יותר שווה בין כל מגזרי החברה.

לזה אענה ש"או שכן, או שלא". אנשים עם מוגבלויות אינם מקשה אחת, ויש כאלה ויש כאלה, עם כישורים שונים והתאמה מיוחדת לתפקידים שונים, כל אחד לפי מדרגתו ומעלתו. כאשר המדינה מחייבת להעסיק אנשים עם מוגבלויות, היא יוצרת תמריץ חזק לחזר אחרי אנשים כאלה משום שהתמריץ כבר לא יהיה התאמה לתפקיד אלא מילוי מכסה.

האם זה בהכרח מה שטוב, הן למדינה והן לאנשים עם מוגבלויות? מבחינת המדינה, יש לזכור כספה מגיע מגביית מיסים, ויש משלמי מיסים, כלומר כולנו, שזכאים לקבל תמורה הוגנת למיסים שהם משלמים. חלק מן התמורה ההוגנת על מה שאנחנו משלמים היא דרישה מן המדינה להעסיק אנשים שיוכלו לתת שרות טוב לאזרחים משלמי המיסים. לא ראוי ולא נכון לעשות צדקה עם כסף של משלמי מיסים, שגם ככה אין להם ברירה ורואים חלק מכספם שנלקח על ידי המדינה לצורך סיפוק שרותים שלא נחוצים או לא מסופקים בצורה ראויה, בלשון המעטה. למדינה יש חובה, לפני כל דבר אחר, לנהוג בכספים אלה בזהירות ובחיסכון המרבי, כולל העסקת אנשים הטובים ביותר, בלי להביט בשיקולים נוספים מלבד טובת משלמי המיסים.

מעבר לכך, אני מאמין שאנשים עם מוגבלויות הם אנשים בעלי יכולת ויצירתיות, כמו כל אחד אחר. האם נכון "לשאוב" אותם בצורה מאולצת אל תוך שרות המדינה, גם אם זה לא בהכרח טוב ומתאים לכישורים שלהם? אני חושב שבחינה ישרה של העניין תגלה שזה עלול להיות סוג של מלכודת דבש לאנשים שיקבלו אולי תפקיד ושכר, אך לא בהכרח יוכלו להביא לידי ביטוי את היכולות האמתיות ואת הכישורים שלהם זה הפסד להם ולחברה כולה. אנחנו רוצים לעשות איתם חסד ולעזור להם אבל בגלל שהאמצעים הם מנגנון המדינה, הניסיון מוכיח שזה עלול להיגמר בעוול.

דרך אחת לגרום לעוול היא מניעת קידום. הרבה אנשים עשויים להיות מועסקים רק על תקן של "מוגבל", ודווקא זה עלול ליצור סטיגמה, משום שהקולגות לעבודה יתייחסו לאנשים אלא כאנשים שלא באמת תורמים אלא נמצאים פה רק על תקן של "מוגבל שצריך להעסיק אותו על מנת למלא את המכסה", אבל לא יתנו לו אחראיות וסמכויות אמתיות. כל זה עלול לפעול בדיוק בדרך ההפוכה לכוונת המחוקק. כרגיל, הייתי אומר.

לבסוף, כמובן, יש לזכור שלא בטוח שהמדינה תצליח בכלל למלא את המכסה, אבל בגלל שהחוק מחייב, היא תאלץ "להמציא" אנשים עם מוגבלויות, ופתאום תצוץ תעשייה של "מייצרי מוגבלויות". יופעל לחץ על רופאים, על הביטוח הלאומי ועל גורמים נוספים להכיר בכל מיני אנשים כ"בעלי מוגבלויות" למרות שברור שהם אינם באמת בעלי מוגבלויות.

אני, למשל, נפצעתי ב- 2012 ושברתי את הכתף הימנית. נשארתי עם מוגבלות תנועה בכתף הימנית אבל המוגבלות הזאת לא באמת מפריעה לי בעבודתי. אבל בכל אופן יש לי מוגבלות מסוימת.

בהנחה שהמדינה תחפש מועמדים שיוכלו לעזור לה למלא את "מכסת המוגבלים", אולי יכירו בי כ"בעל מוגבלות" ויציעו לי משרה, אפילו אולי משרה פיקטיבית כמעט, רק על מנת למלא אחרי דרישת החוק? או שיעדיפו אותי על פני מועמדים טובים יותר, רק בשל פציעתי בכתף, למרות חוסר הרלוונטיות שלה לתפקיד המוצע? שוב רק בשל הצורך במילוי המכסה?

כולם מבינים בקלות שהחוק הזה, למרות כוונותיו הטובות, עלול לגרום לניפוח המנגנון הממלכתי, להעסקת אנשים לא מתאימים במקומות הלא מתאימים ולבסוף לפגיעה כלכלית וחברתית. כל זאת בלי שהזכרנו את איכות השרות שניתן על ידי המדינה, שגם ככה לא סובל מאיכות יתר. המשאב האנושי, שהוא המשאב החשוב והיקר ביותר, עלול להתבזבז עוד יותר ולהיות מוקצה בצורה עוד פחות יעילה ממה שהוא היום.

בקיצור, ועם כל הסימפטיה שיש לי להצעת החוק הזאת, וליוזמי החוק, הייתי מציע לא לחוקק את החוק הזה ולבחון דרכים אחרות, טובות ויעילות יותר, לשילוב אנשים עם מוגבלויות בעולם התעסוקה בכלל ובשרות המדינה בפרט.