התחלה: לפני 45 שנה, להורים שמעון ופורטונה כלפה.
אבא: שמעון. עלה ארצה כבחור צעיר מאלג'יריה. "איש חינוך ברמ"ח איבריו". שימש מנהל בית ספר ואחר כך פנה למערכת הציבורית, ובמשך 17 שנים כיהן כראש המועצה האזורית עזתה (שדות נגב). כיום פנסיונר.
אמא: פורטונה. כילדה עלתה ארצה מתוניס. כל השנים הייתה עקרת בית. "תמיד הייתה שם בשבילנו עם המון אהבה". הקפידה שלא ידברו לשון הרע. "למרות שאבא היה פוליטיקאי ואיש ציבור, אמא לא נתנה לרכל או לדבר על אחרים. רק אהבת חינם".
ילדים זה שמחה: גדל בבית של עשרה אחים ואחיות: שבעה בנים ושלוש בנות. "אני השביעי". אחיו הגדול הוא ח"כ לשעבר זבולון כלפה. מאמין שמשפחה גדולה מעניקה לילד חוסן וערכים. "זה מחנך את הילד לאכפתיות, לרגישות ולנתינה לזולת".
מושב: נולד וגדל במושב שרשרת בדרום. "העיר הגדולה בשבילנו הייתה נתיבות". זוכר חיים פשוטים ומאושרים. הרבה משחקי חצר, כדורגל, מחבואים וגוגואים. "איפה המשחקים האלה היום? יש לי המון געגועים לתקופה התמימה הזאת".
רועה צאן: יחד עם אחיו החליט לגדל כבשים. "התחלנו בקטן ובסוף היה לנו עדר שלם של כבשים. הייתי מבריז מהישיבה כדי לטפל בהם". המלאכה האהובה עליו ביותר הייתה רעיית צאן. "יצאתי לרעות בשטחים הפתוחים מסביב. אין כמו השקט והשלווה הזאת".
אבא מנהל: ביסודי למד בבית הספר הממ"ד ביישוב הסמוך מעגלים, שם אביו שימש כמנהל. "כתלמיד ממש לא אהבתי את העובדה שאבא שלי הוא המנהל. הרגשתי שזה מחייב אותי". כשהיה בכיתה ד' עזב האב לטובת משרת ראשות המועצה. "זו הייתה הקלה משמעותית בשבילי".
סניף סגור: עד כיתה ו' היה חניך בסניף בני עקיבא במושב. בגלל מיעוט חניכים הסניף נסגר. "במבט לאחור, חבל על כל אותם ילדים מהמושב שפספסו ולא התחנכו על ערכי התנועה". הוא פונה לראשי תנועות הנוער ומבקש לא לוותר על שום סניף. "חבל. כל חניך הוא עולם ומלואו".
צבא: בוגר הישיבה התיכונית בית יהודה בכפר מימון, "תקופה שהשפיעה על המשך חיי". בצבא שירת כלוחם בגבעתי. המפגש עם כלל החברה הישראלית היה חוויה משמעותית בשבילו. "לאחר השחרור במשך חודשיים חיפשתי את עצמי", עד שנקרא להדריך בישיבה קבוצה של תלמידים עולים מאתיופיה. "תקופה מאתגרת ומצמיחה".
רכז ארגון: בהמשך שימש רכז מחוז דרום של בני עקיבא כמעט ארבע שנים. ריכז יותר מ‑80 סניפים. "מראשון לציון ועד אילת. אחת התקופות היפות שלי. עשייה חינוכית מדהימה".
החצי השני: בגיל 26 נישא לאורית (42) מבאר שבע. במשך שנים עובדת כמחנכת וכמורה למתמטיקה. "היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. המשענת של חיי".
השבט: תשעה, "טפו טפו". הבן הבכור אוריאל (18), אלעד (16), אורטל (14), אליה (12), אלרועי (11), גילה (8), אליסף שמעון (6), אייל ישראל (4) ואלירז בת השנה וחצי, "התינוקת של המשפחה".
לאופקים: בעקבות שיחה עם חברים התייצבו כזוג צעיר למשימה של הקמת גרעין תורני בעיר אופקים. "החבר'ה שלנו באו לא ממקום מתנשא, והחיבור לתושבים הוותיקים היה מיידי".
לגוש קטיף: אחרי שנתיים באופקים התקבל לעבודה כמנכ"ל אולפנת נוה דקלים ונאלץ לעבור לגוש קטיף. "בגלל העבודה החדשה ארזנו את מיטלטלינו ועברנו לגוש".
בית: מהר מאוד הרגישו שם בבית. "זכינו להיות חלק מקהילה שאין כמוה. ההון האנושי והחברתי, הענווה, האמונה". שימש כיו"ר מזכירות היישוב נוה דקלים. שבע שנים וחודש גר עם משפחתו בגוש, עד לקיץ ההוא של הגירוש.
שבר: אחד הרגעים הקשים והמכוננים מבחינתו היה רצח משפחת חטואל הי"ד. "הייתי בבאר שבע בקלפיות של הליכוד כששמעתי על האסון". בתגובה, למחרת, י"ב באייר, ערך הנחת אבן פינה להרחבת ביתו. "לצערי, בגלל הגירוש לא זכינו לסיים את הבנייה".
זה קורה: כאשר הגורמים הרשמיים הודיעו לו שלמחרת עומד להתבצע הגירוש ביישובו, בשלב ראשון הוא נכנס לרכב ופורץ בבכי. מיד הוא מתעשת ומבין שהוא חייב לתפוס פיקוד ולבנות לו"ז מסודר ליום הגירוש. "כיו"ר מזכירות היישוב, אתה מבין את גודל האחריות שעל כתפיך".
הגירוש: יום קשה ביותר. "לראות את כולם עולים לאוטובוסים עם עיניים אדומות - זה היה מחזה קורע לב. הרגשנו שאנחנו הולכים אל הלא נודע".
למלון: משפחת כלפה גורשה ביום חמישי אחר הצהריים. "הכול מסביב כבר היה נטוש ומבולגן". משם, ארבעה חודשים שהו במלון בירושלים. "מציאות הזויה שאתה חי בצפיפות, בלי אוכל של בית, אבל עם עוצמות אדירות של עם ישראל".
דאגות: פתרון לכל מתיישב? אז זהו, שמאותה נקודה הדאגות רק החלו. כמנכ"ל האולפנה היה חייב לחפש מקום חלופי לקראת פתיחת שנת הלימודים, כיו"ר מזכירות היישוב ניהל משא ומתן על עתיד הקהילה. "הייתי באינטנסיביות של פגישות והתייעצויות. תקופה מטורפת לחלוטין".
נוה דקלים: קהילת נוה דקלים הייתה מפוזרת באותם ימים ב‑11 בתי מלון בירושלים ובאשקלון. "למרות המרחק הפיזי, השתדלנו ככל יכולתנו לשמור על קשר בין משפחות הקהילה".
הקהילה מתפצלת: קהילת נוה דקלים עם יותר מ‑400 משפחות, התפצלה לקבוצה שפנתה לניצן, אחרת ליישוב בני דקלים ועוד קבוצה של הרב טל שעברה ליד בנימין.
יו"ר הוועד: כיו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף פעל במשך שנתיים לקידום פתרונות למגורשים בתחומי יישובי קבע, תעסוקה, חינוך ועוד. "זה לא היה קל. העומס היה רב, העבודה המתישה מול הרשויות והאינטנסיביות מצד התושבים שהיו במצוקה ובחוסר ודאות".
לובי למגורשים: במסגרת הוועד עבד מול משרדי ממשלה והכנסת לחקיקה ויצירת לובי. "הקמנו בכנסת את השדולה למען גוש קטיף וצפון השומרון, ונטלו בה חלק אפילו אילן גילאון ממרצ וח"כים מקדימה".
לזכור ולא לשכוח: במקביל למלאכת השיקום החלו בוועד לפעול לעיגון תיעוד החיים העשירים בגוש, הגירוש עצמו וההשלכות ביום שאחרי. "לולא ועד המתיישבים כל הנושא היה נדחק לצד, ואולי חלילה נמחק מדפי ההיסטוריה".
לשמור על הקהילה: שלוש שנים שימש מנכ"ל היישוב ניצן של קהילת נוה דקלים. היה אחראי על העתקת חלק מהקהילה לניצן, ניהול פרויקטים לבינוי ופיתוח היישוב ומוסדות הציבור. עסק גם בליווי משפחות במשבר ובסיוע בהסרת חסמים ביורוקרטיים.
סגירת מעגל: "בגוש קטיף הייתי יו"ר מזכירות נוה דקלים בזמן חורבנה, ולהיות שותף פעיל בהקמת היישוב מחדש היה בשבילי מעין סגירת מעגל".
ניצן: במשך שנים גרו בקראווילות עד המעבר לבתי הקבע. "עד היום, עשור לגירוש, עדיין יש משפחות שלא הגיעו לבתי הקבע, וזו מציאות כואבת וממש לא מתקבלת על הדעת".
עוצמה גדולה: מוריד את הכובע בפני אנשי גוש קטיף, "שחיו במשך שנים תחת טרור ומציאות לא פשוטה, ולמרות שבר הגירוש המשיכו בעוצמות גדולות ולא נשברו".
תואר: בימים אלה מסיים לימודים לתואר B.A. במנהל, ממשל ומשפט במכללת שערי משפט. "טוב מאוחר מאשר אף פעם".
בית מוריה: כבר למעלה משנתיים משמש מנכ"ל בית מוריה בבאר שבע. בתפקידו מנצח על 200 עובדים השוקדים על עשרים פרויקטים בעיר בתחומי חינוך, רווחה, זהות יהודית, תרבות ועוד. "פונה לחברי הגרעין ולכלל האוכלוסייה בעיר, מהלידה ועד מאה ועשרים".
באר שבע: "זו כבר מזמן לא עיר דרומית במובן המזלזל של המילה, אלא עיר מרכזית בישראל שהתושבים שלה מסתובבים עם גאוות יחידה".
תרומה: מאמין שבאר שבע לא הייתה אותה העיר בלי בית מוריה. "מדובר באחד המפעלים המשמעותיים של הציונות הדתית".
אם זה לא היה המסלול: "ללא ספק, אם זה היה מתאפשר, הייתי רועה צאן".
ובמגרש הביתי:
בוקר: משכים קום בשעה 5:40 ומספיק לתפילה ביישוב ניצן. הבריאות חשובה מאוד, ולכן משתדל להקפיד על ארוחת בוקר מזינה. בזמן שנותר מסייע בארגון הילדים, ואז נכנס לרכב ומתחיל בנסיעה של יותר משעה לעבודה בבאר שבע. אחרי יום עבודה אינטנסיבי חוזר הביתה בסביבות שש בערב.
דיסק ברכב: את הבוקר פותח בדרך כלל בהאזנה לרצועת האקטואליה של רשת ב'. בסוף היום, הדרך חזרה מנוצלת לסגירת עניינים ולשיחות טלפון שלא הגיע אליהן במהלך היום. לא מהחסידים הגדולים של מוזיקה. אבל אם בכל זאת, אז יש העדפה למוזיקה חסידית.
שבת: השבת מוקדשת לזמן איכות עם המשפחה. גם השתתפות בשיעורים קבועים ממלאת את השבת בקודש. "השבת כל כך גדושה ומלאה, שאפילו את העיתונים השונים כמעט אינני מספיק לקרוא".
אוכל: "כמו יוצא צפון אפריקה שורשי, המאכל האהוב ביותר הוא קוסקוס". אך גם מאכלים כמו אבוקדו, סלט חי וחביתה באים בחשבון.
אחזקת הבית: שותף מלא במטלות הבית. "המשימות היחידות שאני נמנע מהן הן בישולים וקיפול כביסה. מצד שני, יש משימות שהן באחריותי הבלעדית, כמו קניות ועוד".
מפחיד: "מדאיגים אותי אנשים שהגיעו לעמדות מפתח והתנהלותם נובעת ממניעים של אגו וראייה צרה, ומכאן קיימת סכנה גדולה שהם יפרו את התחייבותם לציבור. לצערי, ראינו את זה בפועל בגירוש מהגוש".
דמות מופת: אבא, שמעון כלפה. "במשך שנים רבות כיהן כאיש חינוך וכאיש ציבור, ובמשך כל חייו שירת את הציבור בענווה תוך ראיית צורכי הציבור על פני טובתו האישית".
משאלה: "לתרום ולהיות מועיל לחברה גם אחרי גיל פנסיה".
כשתהיה גדול: להמשיך ולעסוק בתחומים שבהם עוסק היום, בכל פלטפורמה אפשרית.